הקשרים עם הכפר הערבי - מסר

מדור הסטורי • 12/10/2017 כניסות

לזכרו של באראק שהלך לעולמו ב- 4 ביולי 1997/ חיים שורר

תוצאת תמונה עבור כפר מצר, כפר מיסר

לפני כשבועיים נפטר בכפר מסר, בשיבה טובה, באראק.

לותיקי גזית זכור האיש לטובה. דמותו המיוחדת משולבת עם סיפור תולדותינו, בראשית ימינו בגזית, כאשר היינו ללא כביש גישה, ללא חיבור לרשת החשמל והמים, וחיינו על לחם צר.

בימים ההם פקדנו את הכפר השכן בהזדמנויות רבות. בראש וראשונה בגין הדרך. בכל עת שעשינו את דרכנו מגזית, או בחזרה הביתה, צריכים היינו לעבור בתוך הכפר. דרך העפר עברה בתוככי הכפר.

הכפר עצמו בימים ההם היה זעיר, ורק בית אחד היה בו – של המוכתר. יתר הבתים היו חושות חימר קטנות או אוהלים. מהר מאד גילינו כי הכפריים האלה הם מכניסי אורחים נהדרים. כל פעם שהזדמנת לעבור בכפר, מיד עטו עליך הכפריים עם הזמנה לבוא, לשתות ולנוח, לפוש מעט מהדרך (אוטובוס לא היה והיינו צריכים ללכת ברגל מכפר תבור לגזית). הם לימדונו כי סירוב מתקבל כעלבון.

כך נוצרו הקשרים עם באראק. במפגשים אלו, על כוס שתייה, נוצרה הזדמנות לגלגל שיחה ולקשור קשרים. החיבור עם ברק היה מיוחד. הוא היה בין הבודדים בכפר שידע עברית. הוא בלט בחכמתו וביכולתו לקשור קשר של ידידות עם הבאים עימו בדברים. הוא כבש אותנו בחן שלו, היה בעל אישיות מיוחדת.

המפגשים האלו עם שכנינו מהכפר, שימשו הזדמנות טובה להתוודע לאורח החיים של הערבי הכפרי. הכל נראה מוזר ומסקרן. חיי הכפר היו עלובים. הדלות הזדקרה לעיני כל, עם זאת היה בתמונת החיים האלה – בעיני המביט מבחוץ – גילוי של פסטורליות, רוגע ושלווה. בשעות הערב למשל היו מופיעות בשבילי הכפר בנות המקום העושות דרכן אל המעיין וממנו, כאשר כדי המים על ראשיהן. לפלא בעינינו היה כיצד הן עושות את זה – צעדן היה מדוד, הראש זקוף והכד המלא מים, לא זע ולא נע. מין תהלוכה של חבורת נערות משוחחות בצחקוקים, כל אימת שפגשו אורח זר כמונו.

בביקורים אלו השתלבנו לרגע קט בהווי הכפרי-הערבי. היינו יושבים על המזרונים והמחצלות בחדר האורחים ומשוחחים על הא ועל דא, עד שהאישה הייתה מגיעה עם מגש ועליו כד הפינג'ן המלא קפה, ומסביבו הספלונים הקטנים ולידם התקרובת. כך זכינו בשעה של מנוחה ורוגע.

במרוצת הימים נוצרה הדדיות. באראק הפך לבן בית בגזית. נוצרו קשרי ידידות בינו לבין מספר לא קטן של חברים בגזית. מעבר לחברות הוא גם פיתח אתנו קשרים עסקיים, בעיקר סביב ענף הצאן. לבאראק היה עדר צאן משלו, והוא השכיל ללמוד מהר מהנוקדים שלנו את שיטות ההזנה והוטרינריה שלנו.

לא חסרו סיפורים פיקנטיים: אשר צורף מספר כי באחד הערבים הזדמן לכפר בדרכו לגזית. באראק פגשו ולא הסכים שאשר יעשה את הדרך לגזית לבדו בחושך. הוא התעקש ללוותו.

אני זוכר שבימי הצנע עת הייתי בתפקיד הגזבר, הקצבת המזון עבור הקיבוץ הייתה דלה מאד. אצל באראק יכולנו להשיג לפעמים שק קמח, פח שמן או מעט סוכר. קרה לא אחת ובשובי הביתה, ביום חמישי, לא היה גרוש בכיסי. הכסף היה דרוש לתשלום מידי לאופה עבור הלחם שנקנה. הדכדוך היה גדול. במקרים כאלו הייתי פונה בעיניים מושפלות לבאראק ומבקש גמילות חסדים קטנה. אף פעם לא נתקלתי בסירוב, וכך יכולתי להופיע בקיבוץ מעודד מעט.

אפשר להוסיף כהנה וכהנה, אצל חברים רבים ודאי שמורים סיפורים כאלה לרוב. בסיכום אפשר לומר כי יחסי השכנות הטובה בינינו, נוצרו במידה רבה בזכותם של באראק והמוכתר, עוד בימי ראשית התיישבותנו כאן. נקוה כי הם יימשכו גם בעתיד.

יהי זכרו ברוך!