ספר על בעיות הקיבוץ

ספריית גזית • 13/5/2018 כניסות

כיצד לאחוז את המקל בשתי קצוותיו?

 

מאד מצא חן בעיני ספרו האחרון של שלמה יצחקי, חבר עברון ("בזכות הקהילה", 2010), אשר בניגוד לקביעות שהתפרסמו לאחרונה בעתונות הקיבוצית, הוציא בגיל 92 ספר בהיר וצלול, על הבעיות העכשוויות של הקיבוץ.

הספר בנוי מרשימות שהתפרסמו בעלון קיבוצו. ברשימה "איך להשתמש במקל?" מעלה יצחקי דילמה מעניינת, שקשה למצוא לה פתרון עיוני טהור:

"מה חשוב יותר – יישום קפדני של החוקים, או התחשבות בנסיבות המיוחדות של כל מקרה פרטי?"

יצחקי יוצא כנגד האימרה "אי-אפשר להחזיק את המקל בשני קצותיו", וטוען כי היא בלתי ניתנת ליישום בדילמה הזו ובמצבים רבים בחיים.

אכן, זוהי דילמה לא קלה שקיבוצים ובעלי תפקידים בקיבוץ התלבטו בה רבות ועודם מתלבטים בה גם בקיבוץ המתחדש.

מצד אחד ערך השיוויון ושלטון החוק מחייבים שתקנון הקיבוץ יחול במלואו על כל חבר. החיים בקיבוץ מבוססים על חוקים, וגם זכויות החבר מבוססות על חוקים ותקנות. ביהדות קוראים לזה לנהוג על-פי "מידת הדין". מצד שני יש לכל מקרה את נסיבותיו המיוחדות, וכשבאים להחליט על מקרה מסויים, ראוי להצטייד גם ב"מידת הרחמים".

בספרה של בתיה גור, "לינה משותפת, רצח בקיבוץ" (1991), אומר אחד החברים לבלש מיכאל אוחיון בערך את הדברים האלו: לקיבוץ יש אידיאולוגיה, וברובד המודע שלו הוא חי לפיה. אבל בתת מודע שלו הוא חי לפי הרגש האנושי וזה מה שמציל אותו.

בכל קיבוץ מוכרים מקרים שבהם "כופפו" בצדק את החוק כדי לפתור לחבר בעייה, וגם לא מעט מקרים שבהם "הדין נקב את ההר" ולא הייתה התחשבות בפרט והעניין נגמר בעזיבת הקיבוץ.

 

נראה לי שמצד אחד כל בעל תפקיד צריך לפעול בתוך מסגרת של כללים, ולפעמים אפילו לבנות לו כללים, כאשר הם אינם קיימים, ומצד שני לבחון כל מקרה שהוא נתקל בו לגופו ולפי קוויו הייחודיים.

 

אסיים בציטטה מרשימתו של יצחקי: "עדיפה גמישות מנוקשות, הרי הקמנו מסגרת חיים, בה כל פרט יוכל למצוא פתרון לבעיותיו... חוקים צריך ליישם בזהירות, ברגש, בהבנת הזולת"

איתן קליש