קיבוץ גזית

קצת ניקיון דעת לפני פסח

כל האמת על שוחד. המאמר האחרון של פרופ' משה נגבי ז"ל

"מקורביו של ראש הממשלה הצליחו להטמיע בדעת הקהל, וגם בשיח הפוליטי והתקשורתי, לא רק FAKE NEWS, אלא גם FAKE LAW, כלומר תודעה משפטית כוזבת באשר למשמעות של החשדות נגדו והשלכותיהם הפליליות והחוקתיות. חוששני שההצלחה הזאת עלולה לשבש אנושות את מיצוי הדין עם בנימין נתניהו ומקורביו, לא פחות מהשקרים והסילופים העובדתיים.

להלן, רק על קצה המזלג, כמה כזבים ועיוותים משפטיים חסרי שחר, שבהם שוטפים את מוחותינו. ניתן לקבוע בנקל, שהם סותרים בעליל הן את החוק הפלילי והן תקדימים מפורשים של בית המשפט העליון:

"מתנה לנבחר ציבור הניתנת איננה עבירה פלילית ובוודאי שאיננה שוחד" – היתה אכן תקופה שבה התייחסו לקבלת מתנות כאל סוגייה אתית ולא פלילית. אך כבר היועצים המשפטיים לממשלה בשנות ה-70, מאיר שמגר, ואחריו פרופ' אהרן ברק ופרופ' יצחק זמיר, העמידו לדין פלילי על קבלת חבילות שי לחגים ובעצם על כל טובת הנאה מוחשית. בית המשפט העליון גיבה את גישתם המחמירה, ובהרשיעו את הנאשמים בשוחד קבע כי כל מתת כזה לממלא תפקיד ציבורי הוא בגדר "מתת מושחת", קרי: שוחד. "המסקנה הבלתי נמנעת מהענקת טובות הנאה אשר חורגות מדבר פעוט המקובל על הבריות היא שטובת ההנאה ניתנה בגלל מילוי התפקיד".

כאן המקום להעיר שעצם הגדרת טובות הנאה שבקבלתן נחשד נתניהו כ"מתנה" נראית אף היא עיוות וסילוף, לשוני ומשפטי כאחד. האם סביר להגדיר טובת הנאה שהמקבל ביקש מהנותן, ואף הגדיר את מהותה ושוויה, כמתנה?

"אי אפשר להאשים בשוחד בהיעדר ראיות לתמורה כלשהי שהעניק או הבטיח או התכוון המקבל להעניק לנותן" – כבר לפני 40 שנה דחה המשנה לנשיא בית המשפט העליון את הטענה הזאת, והסביר: "יש שניתנת לעובד הציבור מתת שוחד בבחינת 'שלח לחמך על פני המים כי ברבות השנים תמצאנו'. מכך צריך עובד הציבור להזהיר עצמו הזהר היטב". אך לא רק בית המשפט העליון קבע זאת אלא גם המחוקק. וכך בפירוש נאמר בסעיף 291א לחוק העונשין, שנחקק כבר לפני 50(!) שנה: אין נפקא מינא בשוחד "אם היה בעד פעולה מסוימת, או כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל. או שהלוקח לא עשה או אף לא התכוון או רשאי לעשות את הפעולה".

"הפרת אמונים איננה עבירה מושחתת וחמורה דיה על מנת שראיות לכאורה לגביה יצדיקו פסילת כהונתו של איש שררה" – בג"ץ קבע פה אחד, ש"חומרתה של עבירה נקבעת לא רק על פי מיקומה בחוק העונשין" או "פגיעתה בשירות הציבורי בדרך כלל אלא באושיות המבנה השלטוני". הוא מנה את את עבירת הפרת האמונים בשורה אחת עם עבירות השחיתות הפוגעות במבנה הזה, לצד מרמה, שוחד, עדות שקר, בידוי ראיות ושיבוש הליכי חקירה ומשפט.

"טובות הנאה שהתקבלו למטרה פוליטית ואידיאולוגית (להבדיל מפרטית) אינן בגדר שחיתות חמורה המחייבת פסילת המשך כהונה ציבורית" – כבר מבקר המדינה הראשון, ד"ר זיגפריד מוזס, דחה טענה זו. בדו"ח השנתי שלו, לפני למעלה מ- 60 שנה, הוא התריע כי אם "קיים אצלנו גורם המסכן את טוהר המידות, הרי היא ההשקפה בכמה חוגים, שפעולה, האסורה בדרך כלל, מותרת כאשר היא נעשית ונראית לעושיה כחשובה מבחינה לאומית ואידיאולוגית" ראוי גם להזכיר שנבחר הציבור, סגן שר הביטחון והחקלאות מיכאל דקל, נחקר, הואשם והורשע לפני כחצי יובל שנים בשוחד, מרמה והפרת אמונים על בקשת תרומות מקבלנים למטרות אידיאולוגיות, למרות שאיש לא חשד ששילשל את התרומות לכיסו.

"באין חוק המחייב זאת, אין סמכות לבית המשפט להדיח איש שררה מכהונתו" – אכן החוק כיום איננו מחייב זאת, אך בג"ץ הדגיש כבר לפני שנות דור, "בחברה דמוקרטית נאורה, חייב איש ציבור הנבחר על ידי העם והזקוק לאמון העם, לקיים רמה מוסרית בהנהגותו – בין הפרטית ובין הציבורית - על מנת שיוכל להמשיך בתפקידו". כאשר כפה בג"ץ, פה אחד, בראשות הנשיא שמגר, את הדחת השר דרעי וסגן השר פנחסי, לא היה שום חוק שהסמיך אותו לכך. ואולם השופטים הדגישו שאיש ציבור זקוק לא רק לכשירות חוקית אלא גם לכשרות ערכית, כך שלא יתקשה להוות דוגמה ומופת ולדרוש מהכפופים לו "לקיים את אשר הוא עצמו חילל, ולהקרין יושר, יושרה כלפי הציבור רחב".

"רק הבוחר בקלפי, ולא גוף משפטי, רשאי להדיח את נבחרי הציבור (להבדיל מבכירים ממונים)" – חמישה שופטים בראשות הנשיא שמגר דחו נחרצות גם את הטענה הזאת וקבעו פה אחד כי דין הבוחר לא בא במקום דין המשפט, ואין הוא יכול להחליפו. דווקא היותו של אדם נבחר ציבור מחייבת אותו ברמת התנהגות קפדנית יותר, אתית יותר, מעובד ציבור רגיל. "מי שנבחר על ידי העם צריך להיות מופת לעם, ראוי לאמון שהעם נתן בו" וזאת כדי להבטיח "שמחננו הדמוקרטי והנאור יהיה טהור. לא יחזיקו במוסרות השלטון אנשים אשר נגועים בשחיתות". ואכן, כזכור, שמגר כבר שב והבהיר כי אם מצאה המשטרה ראיות לקבלת טובות הנאה או "מתנות", על ראש הממשלה לחדול מיד מכהונתו.

אלו דוגמאות מעטות מיני רבות. כמו בנושא ה-FAKE NEWS כך גם בנושא ה-FAKE LAW אסור לעיתונות לשחק אותה "ראש קטן", אלא להתגייס להפרכת התודעה המשפטית הכוזבת והמסולפת. השופט היהודי של בית המשפט העליון האמריקאי, פליקס פרנקפורטר, התריע שלרשות המחוקקת יש ארנק (קרי: שליטה בתקציבים), לרשות המבצעת חרב (קרי: שליטה במנגנוני השלטון) ואילו לרשות השופטת אין ארנק ולא חרב להתגונן מהתנכלויותיהם של הפוליטיקאים, זולת תמיכה מוסרית של דעת הקהל. תקשורת שלא תפריך בנחישות ובעקביות את ה-FAKE LAW תישא באחריות הכבדה לקעקוע התמיכה המוסרית הקריטית הזאת".

פרופ' נגבי היה מרצה על תקשורת ומשפט באוניברסיטה העברית, הפרשן המשפטי של רשת ב',  ויו"ר המרכז לאתיקה במשכנות שאננים