מי היו המחנכים האמיתיים שלנו?

שונות • 1/12/2017 כניסות

בעקבות הסרט המעולה שעקיבא העלה בוידיאו המתמקד בטקסי המעבר שעשו המוסדניקים הבוגרים למוסדניקים הצעירים, אני שואל את עצמי – מי היו המחנכים האמיתיים שלנו (אני גדלתי בחינוך המשותף בקיבוץ המאוחד)?

למרות שהחינוך המשותף הקיבוצי התיימר להחליף את בית ההורים מבחינה חינוכית, הרי ברור לי שזה לא קרה. בדרך כלל היו מחיצות גבוהות בין מחנכינו ובינינו (היו גם יוצאים מן הכלל). בשורה התחתונה ההורים נשארו הסמכות החינוכית והמשפיעה ביותר עלינו. ואפנה על ניסיון חיי.

אמי הייתה מאד מעורבת בחיי ילדיה, גם של אחותי וגם שלי. אנחנו נתנו בה אמון וסיפרנו לה כמעט הכל. היא הייתה בשבילי גם מצפן וגם מצפון (כמו הצרצר בספר פינוקיו).

זכור לי שבכיתה ד' אני ועוד ילד היינו הציירים של הכיתה, והייתה מעין תחרות בינינו. יום אחד אמי אמרה לי: " אתמול בערב (ההורים היו באים כל ערב ל"השכבה") ראיתי אותך עומד בכיתה לפני הציור של צ' (שניהם היו תלויים על הקיר בכיתה) ושמתי לב שאתה מביט בו בקנאה. ניתאי, תדע לך שקנאה היא רגש מאד מכוער!" לא עניתי לה כי ידעתי שהיא צודקת.

שנה אחר-כך היה מקרה בו כל הכיתה לעגה לילדה אחת שסירבה ללכת לבדה, בא"ש לילה שבו היה צריך לעשות התגנבות יחידים, לגבעה במרחק כמה מאות מטר, עליה ישב המדריך. סיפרתי על-כך לאמי וציינתי שגם אני השתתפתי בלעג הזה. היא נזפה בי קשות, באומרה כי לכל אדם ישנן חולשות, צריך להבין אותן ולא ללעוג לו.

כשנתיים אח"כ, בכיתה ז', ישבנו חבורה גדולה מהכיתה במקלחת המשותפת שלנו, וניתחנו את מגרעותיה של בת כיתתנו, גדולת מיממדים, שהגיעה אלינו כמה שנים קודם לכן, והייתה די מנודה. "בילינו" כך כשעה שלמה, עד שלפתע הנערה שבה דובר קראה לנו מבחוץ שנפסיק עם זה. סיפרתי את זה לאימי, וספגתי מקלחת כזו, שהלכתי עם רגש אשמה כל השבוע.

הייתה לה לאימי עין חודרת ושיפוט מאד חד. בכיתתנו היה בחור שלימים נהפך לעבריין ולמרגל ידוע, וריצה עונש שנים ארוכות בבית הכלא. אבל הבחור הזה היה בחור בעל קסם אישי רב, ספורטאי מצטיין, אהוב הבנות, והוא ואני היינו בכיתות ח-ט חברים של ממש. היינו מאד קרובים גרנו באותו חדר וישבנו זה ליד זה בכיתה. היו כמה מקרים שבהם התגלה חוסר היושר שלו כבר בגיל מוקדם. למשל כאשר הוא לא עשה שיעורי בית, הוא לא היסס לגנוב את מחברתי ולהציגה כשיעורי הבית שלי, בעוד אני סופג גערות מהמורה. סיפרתי לאמא על כך, כמין מקרה שובבת, אך היא ראתה את אותו מקרה בחומרה רבה. היא אמרה לי: "התנהגות כזו מעידה על פגם מוסרי גדול באופי. תתרחק מהחבר הזה". לא שמעתי בקולה, אבל לימים הסתבר לי שהיא מאד צדקה.

אבי חינך אותי על אהבת הארץ, על הערך של שיוויון ערך האדם, על הערך חופש הדיבור ועל התייחסות אנושית לחלשים. זכור לי במיוחד סיפור יפה שלו, מימי הבראשית של הקיבוץ, כיצד החברים התחשבו בחבר חלש. הם עבדו יום אחד ב"בחר" (הוצאת עשבי יבלית), עם טוריות (מעדרים) כשהם מתקדמים בשורה. זאת הייתה עבודה מפרכת. הם ידעו שאחד מהם חולה כרוני, חלש ולא מסוגל לעמוד בקצב ההתקדמות שלהם. כאשר הם היו רואים שהוא נשאר מאחור הם היו מאיטים את הקצב.

אני יודע שבהכללה הקיבוץ לא קיבל אנשים חולים במחלות כרוניות ולא מעטים נאלצו לעזוב מסיבה זו, אבל סיפור כזה מתנוסס ככוכב הצפון שמאיר את דרכי עד היום.

איתן

icon-envelope-tick-round-orange-animated-no-repeat-v1.gif בלי וירוסים. www.avast.com