הב"ס הדמוקרטי של טולסטוי

מדור הסטורי • 19/2/2018 כניסות

תפיסתו החינוכית של טולסטוי (חלק מעבודת הדוטוראט שלי)

בימים אלו, כשאנו חושבים על בית-ספר עם חזון חינוכי מהפכני, מענין לראות שטולסטוי הקדים אותנו ברעיונות אלו, לפני 150 שנה. טולסטוי הידוע לנו יותר כסןפר גדול, עסק הרבה בחינוך, וייסד שורה של בתי ספר "דימוקרטיים."

טולסטוי טען פעם, שמכל המשימות שראוי לו לאדם מבוגר לעסוק בהן, החשובה ביותר היא חינוכו של העם.[1] בשנות השישים החליט לנסות להתמסר לחינוך. היו לו ספקות: האם אין סכנה שבלמדו פשוטי עם אלה הוא יעורר אצלם ציפיות, שלא יוכלו לספק לאחר מכן? האם בכוונתו הכנה להיטיב עמהם לא ימיט עליהם אסון? אם לטולסטוי היו ספקות, לצמיתיו לא כל שכן. אף שהסיבות לפקפוקיהם היו אחרות. כדרכם מאז ומתמיד ביקשו לדעת, מה עניינו של האדון בעסק זה? האם אין כוונתו להפוך את בניהם לחיילים, לשולחם לצבא ולקבל מהצאר תשלום על כך? בדיון ארוך ומייגע הצליח טולסטוי להפיג את חששותיהם, ובסופו של דבר עלה בידו לאסוף עשרים ושניים תלמידים. הוא הובילם לחדר בקומה השנייה של הבית שהוכן כחדר לימודים, ובשמחה עצורה כתב על הלוח השחור את אותיות האלף בית הרוסי.

השיטה הפדגוגית שהנהיג בבית ספרו הייתה מבוססת על חופש ולא על משמעת ביחסים שבין המורה לתלמידים. רק אלה שרצו ללמוד באו לבית הספר, ואם לא חפצו לעבוד לא הכריחום לכך. לדעת טולסטוי, די בסמכותו המוסרית של המחנך כדי לשלוט בכיתה ולהנחותה. החניכים לא חויבו בהכנת שיעורים בביתם ולא בתרגילים בכתב, בשאלות או בבחינות בלתי צפויות. "אין התלמיד מביא עמו לכיתה אלא את עצמו, את כושר הבנתו ואת ביטחונו שבית הספר יהיה מעניין ומשעשע היום כפי שהיה אתמול".[2] בגן-עדן זה של ילדי בית ספר לימד טולסטוי, ללא סדר קבוע, כתיב, חשבון, היסטוריה, גיאוגרפיה ותולדות הדת. החניכים שמעו את דברי המורה באוזן אחת, קלטו מלה פה ומלה שם, אך מיום ליום גברה עירנותם. מעשרים ושניים עלה מספרם לחמישים, לפיכך סבר טולסטוי כי מן הראוי להוציא לאור כתב-עת פדגוגי.

בעלי האחוזות נשמו לרווחה, כשטולסטוי הפסיק את כהונתו כשופט מחוזי, לרגל עיסוקיו החינוכיים, אלא שעדיין לא תמו צרותיהם. אמנם, טולסטוי לא היה מעורב עוד במישרין במחלוקות שבינם לבין איכריהם, אבל יחסו למוז'יקים שלו שימש דוגמה לאחרים, ודי היה בכך כדי להפריע את שלוותם של בני האצולה. "וכי אינו מחנך ומגדל בבית ספרו שביאסנאיה פוליאנה דור של פורקי עול ותובעניים?"

בית ספר זה שנפתח מחדש ב-1862 שכן בשתי קומותיו של ביתן ליד בית המגורים. שני חדרים הותקנו כחדרי לימוד, שניים אחרים נועדו למורים ואחד שימש כאולם עבודה. במבואה של הקומה הראשונה הוצבו מתקני התעמלות, ובפרוזדור בקומה העליונה עמד שולחן מלאכה. על הקיר הייתה תלויה תוכנית השיעורים, דבר סמלי לחלוטין, שכן סיסמת המקום הייתה "עשה כאוות נפשך". בשמונה וחצי, בגשם, בערפל או בשמש הסתיו, היו בני האיכרים מגיעים זוגות זוגות לבית הספר. הילדים לא הביאו עמם ספרים או מחברות – מאומה, פרט לרצונם להשכיל. כותלי הכיתות נצבעו בכחול ובוורוד. באחת מהן הוצבו כונניות ועליהן דגמי מתכות, תיבות פרפרים, צמחים מיובשים ומכשירים לניסויים בפיסיקה – אך לא ספרים. התלמידים היו נכנסים לכיתה כאילו הייתה ביתם ויושבים בכל מקום שרצו, מי על הרצפה ומי על אדן החלון, על כיסא או בקצהו של שולחן. אם רצו הקשיבו, אם לא רצו, לא הקשיבו לדברי המורה; יצאו מן הכיתה אם הייתה להם עבודה בחוץ או ביקשו להתבדר; אבל אם הקים מי מהם רעש היו חבריו משתיקים אותו. המשמעת שהתלמידים קיבלו על עצמם נבעה מרצונם החופשי. ההרצאות – אם אפשר לכנות בשם זה שיחות רעים של אדם מבוגר עם ילדים – נמשכו משמונה וחצי עד הצהרים ומשלוש עד שש אחר הצהרים, ונסבו על נושאים שונים, מדקדוק עד נגרות, וגם כמובן, דת, היסטוריה, זמרה, גיאוגרפיה, התעמלות, ציור וכתיבת חיבורים. תלמידים שגרו במקומות מרוחקים נשארו ללון בבית הספר. אחת לשבוע היו יוצאים ללקט עשבים ביער, ובעונת הקיץ למדו בחוץ על כר הדשא.

טולסטוי, שהיה חסיד נלהב של ז'אן ז'אק רוסו רצה להאמין כי לב האדם טוב מטבעו וכי כל החטאים והעוולות הם פרי התרבות. מכאן שהמחנך אינו צריך להעמיס על נפשו של הילד עול כבד של ידיעות, אלא לעזור לו לגבש את אישיותו.[3] סבור היה שככל שה'קרקע' פראית יותר ובלתי מעובדת בידי אדם, טובים יותר הסיכויים שתניב פרי הילולים. לכן, בכורח הדברים, עתידה רוסיה המפגרת להצמיח מקרבה יותר גאונים מאשר הארצות המפותחות. אולי מבין התלמידים ביאסנאיה פוליאניה יגדלו בעתיד לומונוסובים, פושקינים, טולסטויים. משום כך יש להישמר מטעות כאשר זורעים את הזרע בקרקע בתולה זו, ומעל לכול יש לזכור את דבריו של מונטיין כי "בשדה החינוך השוויון והחופש הם העיקר".[4] מכל מקום, יש לנהוג לפי שיטות פדגוגיות הפוכות מאלו המקובלות בגרמניה, בצרפת או באנגליה.

טולסטוי שאב עידוד מהתוצאות שהשיג ביאסנאיה פוליאנה (אחוזתו) ופתח בתי ספר בכפרים הסמוכים, ועד מהרה הוקמו במחוז קראפיבנה, המונה עשרת אלפים תושבים, ארבעה עשר מוסדות חינוך בהנהגתו. כדי ללמד מספר רב של תלמידים צריך היה לגייס מורים חדשים. רובם היו סטודנטים מזי רעב, שבאו למוסקבה וראשם הומה מרעיונות מהפכניים, אלא שטולסטוי פסל כל דבר שריח של פוליטיקה נדף ממנו. הוא רצה שהעם יגלה את עצמו ולא שיגלה את הרצן ואת פרודון. בשיחה של כמה שעות שכנע את המורים הצעירים בצדקתה של שיטת החינוך הספונטני ואחרי ששמעו את דבריו שרפו את העלונים המהפכניים שהביאו עימם.[5] "התרבות", הסביר להם, "משחיתה אנשים ששכלם בריא, ואף שכולנו נוצרנו מתוך תרבות זו, אסור להרעיל בארס זה את נפשם של בני העם הפשוט. חובה עלינו להתחדש ולהיטהר במגע עם בני העם".[6]

כיוון שכך, שוכנו כל המורים בכפר בלב ליבה של הקומונה הכפרית. בית הספר היה בבקתה שהכילה ספסלים ושולחן, ולצידה צריף קטן ששימש חדר שינה למחנך. המשכורות: חמישים קופיקות לכל תלמיד. הכלל המחייב את כולם: לאהוב את הילדים ולשנוא את הכפייה. ועוד התחייבות אחת: לכתוב יומן. טולסטוי תבע מכל מורה שיתוודה מדי פעם, בכתב, על שגיאותיו ומחדליו. הוא ראה בזאת תרגיל שיש עימו ברכה לנפש, שהרי גם הוא כתב יומן מאז ומתמיד, ואם כי הודה שטובה לא צמחה ממנו, הפכה לו כתיבה זו להרגל.

(חלק מעבודת הדוקטוראט שלי)



[1] אנרי טרויה, טולסטוי, כרך א', ירושלים, כתר,

[2] מאמר של טולסטוי: בית ספר ביאסנאיהפוליאנה, בחודשים נובמבר ודצמבר.

[3] ראה ש.ה ברגמן, תולדות הפילסופיה החדשה, עמ' 16: "את רעיונותיו על החינוך הביע רוסו בספרו אמיל. הרעיון היסודי נובע מהשקפתו שנוסחה כך – ' הכול טוב כשהוא יוצא מיוצר הדברים'. והואיל והאדם הוא טוב ביסודו, חייב המחנך רק לאפשר לו להתפתח באופן חופשי וספונטאני ולשמור עליו שלא יושחת ע"י התרבות של סביבתו. לשם מתבצע החינוך בחיק הטבע ובבדידות. תפקידו של המחנך הוא בעיקר תפקיד מונע: הסרת המכשולים האורבים מצד הסביבה להתפתחות הטבעית של האדם". ראה גם "האנצילופדיה החינוכית", כרך ד', מוסד ביאליק, עמ' 345 – 350.

[4] ראה, אדיר כהן, משנתו החינוכית של טולסטוי, עיונים בחינוך, (1) 1971, עמ' 26 - 37

[5] מכתב לאלכסנדרינה טולסטוי מ – 7 באוגוסט 1862.

[6] פטרסון, "רשימות של מורה לשעבר".