מחשבות על מוטיב "עקידת יצחק"

מדור הסטורי • 16/4/2018 כניסות

עקידת יצחק ואנחנו / איתן קליש

 

"קח את בנך את יחידך, אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה..." (בראשית, כ"ב, ב).

 

האם המוטיב של "עקידת יצחק כל-כך רחוק מאתנו"? האם אנחנו החילונים הליברלים, שבד"כ מגנים את המעשה שאברהם עשה, לא עושים כאזרחי מדינת ישראל את אותו מעשה?

יש  האומר כי מכל התנ"ך את הסיפור הזה הוא לא מבין. הוא לא מבין את אלוהים שנתן צו כזה, והוא לא מבין את אברהם שציית לצו הזה.

גם פילוסופים רבים כמו בובר, ואחרים תמהו על אברהם. כיצד הוא יכול היה להיות בטוח שזה אכן קול אלוהים ולא קולו של השטן, שמצווה עליו דבר כה מנוגד למוסר? למעשה כבר חז"ל באגדותיהם ביטאו את ההתלבטות הזו של אברהם, בזהוי הקול הדובר אל אברהם עם השטן : "אמר לו השטן: לא שם הייתי שאמר לך המשטין "קח את בנך את יחידך – והעלהו לי לעלה"? וזקן כמותך יאבד בן חמוד כזה ובחור שנתן לך הקב"ה בכבודו ובעצמו! אמר לו אברהם: "לא היה המשטין אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו; אמר לי : קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק ועשה לפני עולה".

עבדתי פעם בבית-ספר עם אב שכול, מורה לתנ"ך לשעבר, ספרן, אדם משכיל. הוא אמר לי שהוא שונא את ההשוואה הזו הנפוצה אצלנו בין נפילת הבנים במלחמות ישראל לבין עקידת יצחק.

אבל לי נראה שההשוואה הזו מוצדקת.

ההכרה הזו מתחזקת אצלי, מכיוון שהם כל-כך צעירים, הם בעצם לא בחרו עדיין. אנחנו בחרנו לחיות במדינה הזו, אנחנו בחרנו בציונות, והם נשלחים למלחמה. הם יוצאים למלחמה על ערכים שהם גם שלהם, אך הערכים האלו הם קודם כל שלנו, המבוגרים שבחרו לחיות במדינה הזו. אולי זו דעה אכזרית, אך לדעתי כל מי שחי במדינה שלנו צריך לדעת שזה המחיר ויכול להיות שהוא יצטרך לשלמו. לכן אני לא מקבל את עמדתם של יעקב גוטרמן, רוביק רוזנטל ועלי אלון באותו שידור של ערוץ 2, הקוראת בשורה התחתונה, לבטל את טקסי הזכרון.  כן, יש פה "עקידה" וזהו מצבנו במדינה הזו עד שלא נעשה שלום עם שכנינו, ועלינו לעשות כל מאמץ כדי להשיגו. טקסי הזכרון עוזרים לנו לא לשכוח את הנופלים (עובדה, שאנו חושבים על חברינו שנפלו במלחמות, בעיקר ביום הזכרון), מחדדים אצלנו את ההכרה במחיר הכואב של המלחמות, מגבירים את חוסר הנכונות להקריב חיילים ללא חשבון כבעבר, מגבירים את הכמיהה לשלום, הם חלק מהתרבות שיצרנו כאן, והרעיון לבטלם או לזלזל בהם הוא רעיון שלא יעלה על הדעת, כי פרוש הדבר לבטל יסודות חשובים בתרבות הישראלית.

 

אני יכול לומר שחוויתי תחושה אברהמית של "עקדה" שכזו,  במלחמת לבנון השנייה, כאשר בני לחם עמוק בתוך לבנון. הרגשתי שהמדינה או משהו גדול כזה, תובע ממני את הנכונות להקריב את הבן, ושגם אם הייתי יכול להגיד לו "אל תלך" לא הייתי אומר זאת, וכמוני אלפי הורים, שבניהם נשלחו לקרבות. למזלי הוא חזר בשלום...