קיבוץ גזית

שני סיפורים ציוניים

כבכל משפחה יהודית עניפה, היו במשפחתנו, מתבוללים, בורגנים, קומוניסטים ועוד. בהקשר זה אני רוצה לספר על שתי דמויות קרובות לי במשפחתי, אשר הלכו בדרך ההתבוללות ועליית הנאצים לשלטון החזירה אותם לחיק יהדות ואולי גם לחיק הציונות.

אתחיל בסיפורו של סבי, זיגפריד (כבר השם הזה של גיבור המיתוס הגרמני אומר הרבה). סבי נולד בשנת 1875 באוסטרו-הונגריה, ורוב חייו עברו עליו בוינה. סבי היה פטריוט אוסטרי, הוא העריץ את הקיסר פרנץ יוזף שישב על כסא הקיסר מ-1848 – 1916. סבי היה רב-סרן בחיל התותחנים האוסטרי, מפקר של פלוגת תותחים במלחמת העולם הראשונה בחזית האיטלקית. הוא היה שחיין נהדר, ושוערה של נבחרת ה"כוח וינה". בקיצור הוא היה גבר-גבר, איך שאנחנו אומרים (לפעמים הוא יצא לדו-קרב כשהעליבו אותו על יהדותו).

אבל לילדיו הוא לא גילה שהם יהודים. בבית חגגו רק חגים נוצריים. אבא שלי עד גיל 6 לא  ידע כלל שהם יהודים. אבל, למרות זה, שני בניו הצטרפו לתנועות נוער ציוניות, והם עלו לארץ בשנת 1934.

כשהנאצים נכנסו לוינה ב1938 הם התחילו לעצור את היהודים. כשהם הגיעו לביתו של סבי הוא יצא אליהם לבוש במדי הצבא האוסטרי חגור בחרבו.

הנאצים לא התרשמו, עצרו אותו ושלחו אותו למחנה הריכוז הראשון (כמדומני) דכאו. שם עברו עליו חודשים איומים. ואז אבי הצליח להוציא לו סרטיפיקט בריטי, ע"י הבטחה שהקיבוץ ידאג למחייתו. אחותו של אבי, שחיה באנגליה, כיסתה את הצד הכספי.

כך הגיע זיגפריד קליש (בארץ שינה את שמו לזבולון) לפלשתינה ב-1939. בארץ הוא פתח מסעדה, ברמת –גן, עם אוכל אוסטרו הונגרי. את עשר השנים האחרונות לחייו הוא עשה בקיבוצנו, והשתלב מאד יפה בחברה הקיבוצית.

הדמות  השניה היא אמי האהובה. היא נולדה וחיה בסודטים שבצ'כיה עד שנת 1938. בניגוד למשפחתה העניפה שהפכו כולם לציונים ועלו לארץ בשנות העשרים, היא הפכה לקומוניסטית מקצועית. היא לחמה בציונים על נפש הנוער היהודי באסיפות פומביות. בין השאר יצא לה להתווכח באופן פומבי עם בן-אהרון השליח מא"י, שבערב אכל על שולחנו של אביה.

רוב  רובם של התושבים בסודטים היו גרמנים, ואפילו הקומוניסטים ביניהם ראו את היהודים בעין רעה. אבל הם תמיד ציינו שאמא שלי היא "משהו אחר". היא "נולדה בטעות יהודיה", "היא אגדה". היא אפילו התחתנה עם קומוניסט גרמני, הולידה אתו בת והתגרשה ממנו. כך היא טיפסה מעלה מעלה לצמרת המפלגה והייתה מיודדת עם סלנסקי וכל החבורה שהוצאה להורג במשפטי הראווה של 1952.

ואז הגיע שנת 1938 עם הסכם מינכן הבזוי שבו נמסר לידי הגרמנים חבל הסודטים. רוב חברי המפלגה הקומוניסטית בסודטים הפכו לנאצים, אבל על אמא שלי הם שמרו. אך כשהגיע הגסטפו הגרמני הם שלחו גלויה עם חבל תלייה מצוייר, עבורה ועבור בתה הקטנה באותו זמן  הסובייטים הציעו לה לבוא למוסקבה, לתת את בתה לאיזו פנימייה וללמוד לימודים גבוהים מטעם המפלגה.

אמי התלבטה קשות, כי לפניה היו מונחים המכתבים של המשפחה שהפצירו בה לעלות לארץ. לבסוף, כך היא נהגה לספר, גבר בה הרגש האמהי, והיא החליטה לעלות לארץ (ממש ברכבת האחרונה) ולא לסכן את בתה בהרפתקה קומוניסטית נוספת.

בארצנו, היא הגיעה כעבור שנה שנתיים לגבעת חיים, אי-שם בתחילת המלחמה העולמית, וחייתה בקבוץ את ארבעים שנותיה האחרונות, והוא היה בשבילה מעין התגשמות החזון הקומוניסטי בזעיר אנפין.

איתן קליש.