יחסו של טולסטוי ליהודים (2)

איתן קליש • 9/6/2018 כניסות

יחסו של טולסטוי ליהדות (2)

ביוני 1904 הגיע לרוסיה מארצות הברית מטיף יהודי – יוסף קראוזקופף, נציג הקהילה הרפורמית בפילדלפיה, איש אקדמיה, דוקטור לפילוסופיה. הוא בא אל פרנסי הקהילה היהודית דאז – הברונים גינצבורג, וורשבסקי, ד"ר דרבקין והצהיר בפניהם ששליחותו היא… להציל את העם היהודי ברוסיה, לא פחות ולא יותר. לשם כך הוא מבקש לראות שרי ממשלה, בכירי הממשל, אישי ציבור, סופרים בעלי השפעה, אנשי מדע וכו'. אמנם פרנסי הקהילה – ששמרו על לויאליות כלפי המשטר – נבהלו מפני התערבותו של המושיע הליבראלי הזה והגיבו בקרירות. אך קראוזקופף לא היה מהמוותרים בקלות. כשלא מצא היענות אצל עסקני הקהילה הוותיקים, הוא התחיל לחפש תמיכה במקומות אחרים. בין היתר מישהו הפנה אותו גם אליי, ואני ערכתי היכרות בינו לבין חוג של משכילים המתעניינים בבעיות ההגנה על זכויות היהודים. רובם כבר הלכו לעולמם – אלה הם מיכ' קולישר, וינאוור, בראודו, פוזנר, זיידנמן; מתוך אלה שחיים היום אזכיר את סליוזברג ואת י' ד' ברוצקוס. גם אני הייתי שייך לחוג ההוא.

לאמריקני עוד לא הייתה תשובה מדויקת על השאלה – איך להציל את היהודים, אך הוא הקשיב בתשומת לב לכל מה שאמרו לו האנשים המכירים מקרוב גם את המצב, גם את הלכי הרוח בחוגי השלטון וגם את עמדתם של החוגים המתקדמים בחברה הרוסית. הוא קלט מיד את הרעיונות העיקריים תוך היעזרות במידע שקיבל בזמן שיחותיו בארצות הברית עם יהודים יוצאי רוסיה, וקבע לעצמו את המטרה: לשכנע את כל מי שרק ניתן להשפיע עליו, שחיי העם היהודי בתחום המושב הפכו לבלתי-נסבלים לחלוטין, שיש לפתוח בפני היהודים אפשרויות חדשות כדי שיוכלו לעבור ממסחר ומתיווך אל העבודה בבתי מלאכה, בבתי חרושת, בשדות ובגני ירק. לכך – היה אומר – יעזרו גם יהודי אמריקה. שאיפתו הייתה להביא את התכנית הזאת אל בעלי השררה, אך השרים המכהנים אז היו אנשי ריאקציה חדורי אנטישמיות עד לשד עצמותיהם, כך שנשאר רק דבר אחד לעשות – לפנות לאו דווקא אל האוחזים בהגה השלטון, אלא לבעלי הסמכות הרוחנית. שני שמות רוסיים היו ידועים היטב במערב באותה תקופה – לב טולסטוי וּוְלָדימיר סוֹלוֹבְיוֹב; היה טבעי שקראוזקופף רצה לראות אותם. בחוג שלנו הוחלט שמישהו מאיתנו יצטרך ללוות אותו אל הסופרים הללו, ובמקרה של הצורך אף להשלים את המידע שנאסף על ידיו בחופזה ולעזור לו לנסח את השקפותיו שלקו בחוסר בהירות. אחרי הפגישה עם טולסטוי הוא רצה לנסוע לדרום, למושבות חקלאיות יהודיות. אך מי ייסע איתו?

הגורל נפל עליי, וכעת, 42 שנה אחרי המעשה, איני יכול לשכוח את ההתרגשות שבה לקחתי על עצמי את השליחות הציבורית הכל-כך חשובה; איני יכול לשכוח את הרטט הנפשי שבו התכוננתי לנסיעתי ליאסנאיה פוליאנה.

באותה תקופה כבר היה ידוע שאי-אפשר לבוא ולבקר את טולסטוי ללא הודעה מראש, כיוון שאשתו, סוֹפיה אנְדְרֵייֵבְנה, הקימה מערכת בקרה קפדנית על כל הביקורים. אני התייעצתי עם טוֹלְסְטוֹבֵיץ שאני מכיר (טוֹלְסְטוֹבֵיץ – אחד מחסידי משנתו הדתית והאידיאולוגית של טולסטוי), א' מ' חירייקוב, ועל פי המלצתו הגעתי יחד עם האורח האמריקני אל ולדימיר סולוביוב שגר אז בפטרבורג. בעבר כבר פגשתי את סולוביוב בחוגים ספרותיים שונים וניהלתי איתו משא ומתן בקשר להשתתפותו בפרסום "הקובץ למען בתי ספר יסודיים".

סולוביוב היה מתגורר בחדר צנוע ביותר בעליית גג בקומה השישית, ולא נמצא אצלו אפילו זוג כיסאות בשבילנו. סולוביוב התעניין מאד במטרת שיחתנו הצפויה עם טולסטוי, התייחס אל המטרה הזאת באופן חיובי ויעץ לי לספר לטולסטוי את הכול. היה זכור לו ששלוש שנים לפני כן, כאשר נערך מכתב מחאה של קבוצת סופרים, טולסטוי הסכים ברצון להצטרף אל החותמים. לסולוביוב לא היה ספק בכך שטולסטוי יקבל אותנו בחום ויתייחס לנושא ברצינות וביסודיות. הוא התיישב ליד אדן החלון וכתב מכתב המלצה לטולסטוי.

סולוביוב לא טעה: תשובתו של טולסטוי לא איחרה לבוא, ובתחילת יולי כבר נסענו למוסקבה. נשארנו שם לזמן קצר, ראינו את בית הכנסת הגדול בסוֹלַנְקָה, עליו התנוססו (בפקודתו של הנסיך הגדול סֵרְגֵיי אלכסנדרוביץ') מודעות רשמיות על מכירתו הפומבית של הבניין, ראינו את מַרְיִינה רוֹשצָ'ה, שם הצטופפו אלפי אנשים חסרי זכויות לפני גירושם מן הבירה. צריפים שנשתמרו מאותה תקופה עודם עדים דוממים למעשים המזעזעים שבוצעו בחסות המשטר הישן.

(המשך יבוא)