חג הפסח הוא חג החרות. מהי חרות?
ישנן תשובות רבות לשאלה "מהי חרות?". אפשר לחלק את הסוגיה למישור אישי וחברתי. במישור האישי, יש האומרים כי חרות היא תחושה מסויימת, בדומה לתחושה של אושר, (ולכן היא לרוב זמנית וחולפת). אני סבור כי חרות כללת את חפש הביטוי, חופש העיסוק ועוד כל החרויות המוקנות לאזרח בדימוקרטיה.
אבל נפנה למישור האישי. בודהה סבר כי החרות פירושה הוא שחרור עצמי מסבלות העולם, בין ע"י שמירת דרך חיים מוסרית ובין ע"י מדיטציה. למעשה רוב הפילוסופים סבורים כי דרך ההשתלמות האישית ואי –כניעה לפתויי היצר נשיג את החרות, את השחרור ואיתו את האושר (סוקרטס, אפלטון, אריסטו).
כך למשל היה סבור שפינוזה שאמר כי בעייתו של האדם הוא שהוא נתון ל"היפעלויות", כלומר להתניות שונות, שאינן ניתנות לשליטת התבונה. ככל שהאדם ישתלט על היפעלויותיו ולא יתן להן להפעילו הוא יהיה חופשי ומאושר יותר.
בישראל של היום נפוצו חוגי ימימה. ימימה שבינתיים הלכה לעולמה, הייתה מורה רוחנית שיצרה תורה לתיקון עצמי ע"י פיתוח המודעות העצמית, ועתה תלמידיה מפיצים את תורתה. למעשה תורתה דומה למדי לתורתו של שפינוזה: רובנו נישלטים ע"י מטענים שליליים מהילדות, ואנו פועלים רוב הזמן כאוטומטים ללא שיקול דעת, ללא בחינה מה טוב לנו באמת. ימימה מציעה לנו דרך כיצד להשתחרר מכל אותם "עומסים", וכיצד לפעול מתוך המהות האמיתית שלנו, שהיא לעולם מחפשת אהבה, קירבה ושמחה.
מה אומר הרמב"ם בנושא זה?
עבור הרמב"ם חרות פירושה בחירה חופשית. יש לו ויכוח תיאולוגי קשה מול הטוענים כי הכל נקבע ע"י האלוהים, והאדם למעשה לא אחראי לגורלו:
"רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו, הוא שכתוב בתורה "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" (בראשית פרק ג')" כלומר, מין זה של עולם החי, האדם, הוא המין היחיד בעולם הנהנה מחופש בחירה, ובאבחנה בין טוב לרע. שאר המינים נשלטים ע"י אינסינקטים "ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע ..."
"אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל שהקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה..." (רמב"ם הלכות תשובה פרק ה).
ודאי שיש לך את חרות המצפון, אבל השאלה של החרות היא השאלה עד כמה אתה יכול לשמור על חרותך מול בעיות חיצוניות כמו התרוששות, או בכלל בעיות כלכליות? ועד כמה תוכל לשמור על חרותך מול מחלה קשה? לדעתי גם במצבים כאלו יש לך חרות. סארטר כתב גם לנידון למוות ההולך לגרדום יש חופש להחליט כיצד יתנהג ברגעיו האחרונים.
במישור החברתי השאלה היא, לדעתי, האם בחברה נתונה מתקיימות ה"חרויות" כל סוגי החופש שהזכרתי לעיל? האם בקיבוצים המתחדשים הוגברה החרות: חופש הביטוי, זכות הציבור לדעת, חופש העיסוק, הפרדת רשויות, חופש ההתאגדות, יכולתו של הציבור להשפיע על העומדים בראשו וכו'. דומה כי במישור האישי יש בקיבוצים המתחדשים יותר חרות. לדוגמה חברים יכולים עתה לפתוח עסקים פרטיים, יותר חברים עובדים בעבודות חוץ, ואפילו אפשר לא לעבוד כלל.
לגבי החרות במובן הציבורי שלה, החרויות האלו אינן מובנות ומובטחות מאליהן, גם בקיבוץ, כבכל חברה דימוקרטית אם לא נאבק על מימושן, הן יעלמו. ככל שהחברה חדורה יותר בתודעת חשיבות שמירת הזכויות האלו, וככל שיש בה יותר אנשים שמוכנים להיאבק עליהן, הן יתקיימו בתוכה.