קיבוץ גזית

(כתבה מלפני כמה שנים)

עשר שנים כבר עברו, עשר שנים שאנחנו, חברי גרעין "בדרך", דרכנו במולדתנו, ארצנו, ישראל. עשר שנים שקומץ צעירים מלאי רצון וציפיות, עם הרבה חשק לעשות, לבנות, להכיר ולהשפיע, אבל עם חרדה והססנות הגיעו לנמל חיפה.

מאין החברה האלו? מאיפה הם באים? מה הרקע שלהם?

ובכן, הגרעין מורכב משלושת הקבוצות הבוגרות של "בדרך", תנועת נוער ספרדי, אשר פעלה בבואנוס-איירס וסביבותיה. לכל אחת מן הקבוצות רקע שונה: קבוצה אחת, "תחזקנה" עם חינוך תנועתי קלסי. השניה; "המהפכנים עם רקע אידיאולוגי-מרקסיסטי עמוק, ואילו הזיקה לישראל וערכיה יותר רופפת, והקבוצה השלישית, (אשר אני שייך אליה); מסן איסידורו שהצטרפה לתנועה ב- 67 עם הווי חברתי עשיר אבל ללא אופי ורקע תנועתי.

הדרך השונה של כל אחת מהקבוצות וההבדלים ביניהן, השפיעו לא מעט על אופי הגרעין שהוקם, על גיבושו ועל היחסים בין החברים. כלומר, אפשר להגיד שהגרעין לפני עלייתו ארצה לא היה מגובש דיו לצורך המטרה החשובה שעמדה בפניו. ברגע שעלינו לאניה והתרחקנו מחופי ארגנטינה החלו לחול שינויים – כל אחד מאיתנו היה צריך להתמודד עם מצב חדש ודברים חדשים שלא התנסה בהם: לחיות ביחד 24 שעות ביממה, בלי בית, בלי משפחה, בלי הסביבה המוכרת לנו, והיחסים בינינו השתנו.

המסגרת הקבוצתית התנפצה, היו מתחים הולכים וגוברים, מריבות בין אלו שהיו ידידים טובים. מובן, שהמצב החדש שנוצר לא תרם לגיבושו של הגרעין, אלא להיפך. כל חבר וחבר היה צריך להתמודד לבד עם הדברים החדשים שציפו לנו בדרך לישראל. התמודדות זו ליוותה אותנו גם באולפן וגם בתחילת חיינו בביתנו הקיבוצי. אין ספק שההתחלה לא היתה קלה וגם לא ורודה, אבל אם אני מסתכל לאחור, אני רואה שלאט לאט הצטרפתי למשפחה הקיבוצית, שהתאקלמתי, הצלחתי "להתברג" בקיבוץ, להבין את מהותו, לחוש את הבעיות, להכיר את החברים,לאהוב את הנוף המקסים…

לא פעם קורה לי שאני שואל את עצמי האם זה מה שחיפשתי? מה שחלמתי? מה שרציתי בשביל משפחתי ובשבילי? ובכל פעם התשובה היתה חיובית, כי אני מרגיש חלק מהקיבוץ, חלק מגזית. בהזדהות עם דרך החיים של הקיבוץ טמונה גם השתתפות פעילה בכל שטחי החיים ובעיקר בתחומים היותר קרובים אלי.

אם אני עושה "רגע חושבים" על הקיבוץ, על החברה הזאת, אני רואה אותה כחברה מיוחדת במינה שיש בה הרבה דברים שאפשר להתגאות בהם, חברה שבאופייה היא מתקדמת בכל חלק וחלק מהחיים היומיומיים, חברה לתפארת שעליה מדברים ומתפעלים בכל העולם, חברה אחרת, יחידה במינה. לא תמיד אנחנו, אלה שחיים בה, אלה שמפתחים אותה ועושים אותה, רואים עד כמה הנכס שיש לנו הוא חשוב וייחודי. כלומר, לא מעריכים אותה מספיק.

נדמה לי שאנו "עושים" את הקבוץ כל רגע, בפעילויות, בועדות, בשיחות קיבוץ, בעבודה. יש עליות וירידות, אבל בסופו של דבר אנומתקדמים, מבססים את החברה. אף על פי כן אינני בדעה שהכל גמור, שאין מה לחדש או לרענן ואפשר כבר לנוח. יש לבסס בצורה מתמדת בעיקר את הערכים עליהם מושתת הקיבוץ, לשמור עליהם ולטפחם. לכן, חשוב להשקיע זמן ומחשבה לנושאים חשובים אלה. דבר שלא תמיד עושים.

אם אני מנסה לסכם את עשר השנים האחרונות בחיי, אני רואה אותן כתקופה יפה ופוריה בה הלכתי בדרך הנכונה. דרך לא קלה שהמאמץ והעבודה הדרושים הם גדולים, אבל בהחלט כדאיים.

(אלמוני)