ערך העבודה אצל א.ד. גורדון

מדור הסטורי • 24/5/2018 כניסות

ערך "העבודה" בתפיסת א.ד גורדון (1860 – 1922)

אין ספק שבקיבוץ המתחדש ערך העבודה שהיה כל-כך מרכזי עד לפני 10 שנים עבר פיחות גדול, ולמעשה החליף אותו ערך ההתפרנסות. הפעם נביא תמצית מדעותיו של גורדון, מן ההוגים שעיצבו את האידיאולוגיה של תנועת העבודה כערך מרכזי עבור היחיד, העם והציונות. נשמח לקבל תגובות.

גורדון השתית את כל תפיסתו הציונית על רעיון התחדשות העם. התפיסה הציונית של גורדון בנויה כולה על הרעיון שמוכרחה לבוא התחדשות גדולה, מהפכת ערכים, בעם וביחיד. הדבר הזה יתרחש רק על אדמת ארץ ישראל,[1] ע"י הקמת קהילה יהודית בא"י ורק ע"י חזרה לעבודה בטבע, לעבודת האדמה:

"אנחנו כבר שכחנו את טעם החיים של עם חי ושכחנו את עצמנו. חיינו בגולה אינם חיים, אנחנו עם פרזיטי: אין לנו שורש באדמה, אין קרקע תחת רגלינו. ולא רק במובן הכלכלי אנחנו פרזיטים, כי אם גם ברוח, במחשבה, בשירה, בספרות וגם במידות טובות, באידיאלים, בשאיפות אנושיות עליונות."[2]

מיד אחרי הדברים האלה מגיע גורדון למסקנתו העיקרית:

"הדרך לתחייתנו היא אפוא דרך העבודה והיצירה. אנחנו שואפים לברוא את עמנו עם עובד ויוצר. בארץ-ישראל אנחנו מבקשים את בית העבודה והיצירה הטבעי שלנו, את קרקענו הטבעי להשריש בו את שרשנו, אשר נעקר משם. וזו כל עבודתנו בארץ-ישראל".[3]

ההיבט החברתי – מעמדי של תפיסת העבודה (מעבר להיבט הפסיכולוגי- דתי) של גורדון

הגדרת העבודה והעובדים - למרות שפה ושם גורדון כותב שגם עבודה רוחנית היא בגדר "עבודה", בדרך כלל כאשר הוא משתמש במושג זה הוא מתכוון כמעט תמיד לעבודת כפיים בטבע, בשדה ובחקלאות. וכך גורדון כותב: "כי ראוי וכדאי הוא שיחשוב הסופר, שיחשוב המשורר, כמה העבודה יכולה לתת להם",[4] כלומר עבודתם של אלו אינה נחשבת בעיניו כעבודה.

כמובן שהאיכרים בעלי הנחלות שמעסיקים פועלים ערביים אינם נמנים על מעמד העובדים לפי גורדון. כל מי שאינו עובד על קרקע לאומית אינו נחשב כמשתייך למעמד העובדים.[5] גם "בעלי הבתים" מקרב המחנה "האזרחי" החיים בתל – אביב אינם שייכים למעמד אנשי עבודה לדידו[6]: " אלו שאינם עובדים, או ש'עובדים' עבודות נקיות וקלות [...] בעלי אחוזה, תעשייה, מסחר פקידים, עסקנים ציבוריים, כל מיני בעלי מקצועות אינטיליגנטיים [...]"[7]

  1. חשיבותה של העבודה העצמית בארץ ישראל היא בראש וראשונה, לפי גורדון, מפני שרק ע"י עיבוד אדמת א"י, ולא ע"י קנייתה, אנו רוכשים עליה זכות, רק בדרך זו אנו מממשים את זכותנו ההיסטורית עליה:

"שהרי אם לא נעבוד את האדמה בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו. לא רק במובן הסוציאלי, ולא רק במובן הלאומי, כי אם גם במובן המדיני: הארץ לא תהיה שלנו, ואנחנו לא נהיה עם הארץ. אנחנו נהייה פה זרים ממש, כמו בארצות הגולה, שישנם גם שם יהודים חוכרים או גם קונים שדות, גנים ופרדסים וסוחרים בפרי העבודה של אחרים. ורק במידה שיש לנו מושבים וחוות, אשר העבודה בהם כולה שלנו, אנחנו מתאזרחים ונעשים עם הארץ. זכותנו על הארץ, כוח קנייננו בה, הוא רק בעבודתנו שאנחנו עובדים את אדמתה. וגם זכותנו ההיסטורית על הארץ, זקוקה לאישור זה. הקשר הזה של השתתפותנו ביצירה עם אדמת הארץ ועם טבע הארץ, אשר אנחנו כאילו מחדשים את פני הארץ, והארץ כאילו מחדשת את רוחנו – הוא קשר של קיימא, שאין קיים ממנו."[8]

  1. בנוסף לרעיונות התחדשות העם, ע"י העבודה, ויצירת קשר קוסמי עם הארץ, גורדון יוצר קשר בין עבודת האדמה ע"י יהודים, לבין המאבק המדיני על הארץ בינינו לערבים:

"הדבר הזה הוא גם ההוכחה היותר נאמנה והיותר נמרצת על התקיימות זכותנו ההיסטורית על הארץ עד היום, בידינו ולא בידי שכנינו: שהם לא התקשרו בה בקשר חי וקיים כזה, שהם לא יצרו בה מאומה ולא נתחדשו על ידיה במאומה.[9]

יחסו של גורדון אל איכרי העלייה הראשונה

יחסו של גורדון אל האיכרים היה שלילי ביותר,[10] למרות שהוא נזהר שלא לדבר על מלחמת מעמדות במובנה המרקסיסטי:

  1. גורדון מאשים אותם כי ע"י העסקת והעדפת העובדים הערביים על פני עבודת היהודים, הם מכשילים את כל הפרוייקט הציוני: את רכישת הזכות על הארץ הנובעת מעבודת האדמה בידי יהודים, ואת קליטת החלוצים הצעירים בארץ.
  2. הם מכשילים את התחדשות עמנו מעם של סרסורים ופרזיטים, לעם יצרני החי מעמל כפיו. הם עצמם מתקיימים כפרזיטים החיים מניצול עבודת הזולת. למפעלם של האיכרים הוא קורא "תחייה פרזיטית" והוא מוסיף ואומר: כי אם היה יודע שבארץ ישראל תתרחש גאולה פרזיטית היה מזמן בורח מן הארץ: "כל גלות וכל מיני פורענויות – ולא תחייה פרזיטית ולא גאולה פרזיטית!"[11]
  3. רבים מהם כבר אינם ציונים, ורואים את משקיהם כעסק לכל דבר:

"מהלך המחשבה של הגואלים (האיכרים והארגונים התומכים בהם כגון יק"א ופיק"א – א.ק) הוא כך: בשביל לקנות אדמה במידה היותר מרובה נחוץ כסף, כלומר נחוץ שיבואו הנה בעלי כסף וירבו לקנות קרקעות. ובשביל למשוך הנה את בעלי הכסף, צריך להראות להם כי יש חשבון לקנות נחלה בארץ ישראל, כי הנחלה נותנת רווח הגון. מובן כי בשביל שהנחלה תתן ריווח הגון, צריך שהעבודה תהיה זולה – ועבודה זולה הרי היא עבודה בידי נוכרים."[12]

  1. מלחמת המעמדות בארץ ישראל. גורדון מכיר בכך שבארץ מתרחשת מלחמת מעמדות, בין מעמד הפועלים, למעמדות הבורגניים ובראשם מעמד האיכרים. אך לטענתו אין זו אותה "מלחמת מעמדות" סוציאלית במושגים מרקסיסטיים. מצד הפועלים אין זה רק מאבק על הטבת תנאי עבודתם, אלא בעיקר מאבק לאומי, על עבודה עברית, שבלעדיה אין עתיד למפעל הציוני:

"את ההבדל רואים לא הכול, ולא מעטים הם אלה שאינם רוצים לראותו [...] כי הניגוד בין המעמדות בקרב עם חי, הוא ניגוד סוציאלי [...] בעוד שבקרבנו הניגוד הוא ניגוד לאומי [...] הניגוד הוא ניגוד מדיני [...] שהרי אם לא נעבוד את האדמה בידינו ממש לא תהיה האדמה שלנו [...] אנחנו נהיה פה זרים [...]."[13]

מחאתו של גורדון כוונה גם כנגד מוסדות ההסתדרות הציונית, שסייעו בהלוואות גדולות לבניית שכונות בתל-אביב ובחיפה, שנבנו ע"י עבודה ערבית, תוך הדרת הפועל העברי.[14]

[1] שביד, מבחר כתבים, 265; שטרסברג, עמ' 148 - 149

[2] "עם אדם", עמ' 264

[3] שם, 265

[4] העבודה, האומה והעבודה, עמ' 127

[5] מקוצר רוח, שם, עמ' 143

[6] שם, עמ' 147

[7] על ענייני עבודה, האומה והעבודה, עמ' 151

[8] על ענייני עבודה, האומה והעבודה, עמ' 150

[9] שם

[10] זהו יחסם של כל אנשי העלייה השניה אל האיכרים. ראה ספר העלייה השנייה, הפרק "כיבוש העבודה; קושניר, אנשי נבו, עמ' 44

[11] מקוצר רוח, האומה והעבודה, עמ' 141

[12] העבודה, האומה והעבודה, עמ' 132

[13] על ענייני עבודה, האומה והעבודה, עמ' 150

[14] מ. ברסלבסקי, תנועת הפועלים הארץ – ישראלית, עמ' 119 – 120; על המאבק על כיבוש העבודה, ראה ספר העלייה השנייה, עמ' 161 – 326. ראה תיאור על המלחמה לעבודה עברית בבניית תל-אביב, בספרו של קושניר, קושניר שמעון, אנשי נבו, עמ' 88.

כיבוש העבודהגורדון כפועלגורדון 3