ציפור | נועם חורב

לפעמים, כשהעניינים קצת מסתבכים

הכאב נפרש לרגליי - שטיחים, שטיחים

כשהמציאות העקשנית לא עושה לי הנחה

ושער הדמעות שלי נפתח שוב לרווחה -


במקום להתרסק, להימחק ולטבוע

אני מרכיב לי זוג כנפיים ועף גבוה

כי מעיניה של צפור, למעלה, אי-שם

הכאב הזה נראה כמו טיפה קטנה בים.


ופתאום הכל הופך להיות יותר ברור

אני מבין שהתקופה הזאת היא חלק בסיפור

ובתוך חיים שלמים עם עתיד, הווה, עבר -

היא כולה פסיק זעיר, היא כלום ושום דבר.

וכל מה שכבד עליי נראה כל כך רחוק

רק יבשת עצובה מול אוקיינוסים של צחוק

אלוהי הפרופורציות נגלה אליי פתאום

ונותן לי את הכוח לנצח את היום.

אני נוחת לאדמה ברגע האחרון

השטיחים מגולגלים בחזרה אל הארון

ואז מסיר את הכנפיים מגבי, ושוב נשבע

שאני לא עצוב יותר, עד הפעם הבאה.

למי שיודע ולמי שלא אמא שלי חולה בשני סרטנים ממאירים כבר כמה שנים טובות. עברנו מתרופה מאריכת חיים אחת לאחרת (כולל השתתפות מוצלחת בניסוי בתרופה ביולוגית) ועושה רושם שאנחנו בישורת האחרונה. התרופות והטיפולים מחלישים את הגוף, וגם לביאה כמו אמא שלי החלה לפקפק במאבק.

כשמישהו במשפחה חולה, כל המשפחה חולה יחד איתו באיזשהו אופן ולכל בחירה יש השלכות הנוגעות לא רק לחולה עצמו אלא גם להווה ולעתיד משפחתו.

קיימנו התייעצות משפחתית דרכנו לאן והחלטנו שמה שחשוב הוא איכות החיים. את הזמן שנותר (נייחל לזמן רב) נבלה ברוגע יחסי, ננסה לייצר כמה שיותר חוויות שיהפכו לזיכרונות יפים.

ושוב נשבעת שאני לא עצובה יותר, עד הפעם הבאה.