על ערך העבודה והעובד במקרא / איתן קליש
לקראת ה"אחד במאי", מועד שכמעט נמחק אצלנו מלוח השנה, ברצוני לכתוב על הנושא שבכותרת. זהו נושא רחב ואוכל רק לגעת בכמה נקודות.
רבים מתוכנו המסתכלים על החרדים בישראל סבורים כי העבודה אינה מהווה ערך ביהדות, אבל כידוע היהדות המקראית אינה היהדות של היום. רבים סבורים שהמקרא רואה בעבודה קללה שניתנה לאדם, והם מסתמכים על סיפור גן העדן, ("בזיעת אפיך תאכל לחם..."). אין זה בטוח שזאת כוונת הסיפור, ומכל מקום מוטיב העבודה עולה בהקשרים רבים אחרים, בספר בראשית, ודווקא באופן חיובי.
ראשית, סיפור בריאת העולם הוא סיפור של עבודה ויצירה, ו"העובד" כאן הוא אלוהים בכבודו ובעצמו. כיצד אנו יודעים שהיתה כאן עבודה? כי המקרא מכנה אותה "מלאכה" ובסופה האלוהים זקוק למנוחה: "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". מכאן שההנמקה הראשונה במקרא להענקת מנוחה בשבת לכל העובדים היא הנמקה תיאולוגית: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי" (שמות, כ', י"א).
בערך "עבודה" באנציקלופדיה למדעי החברה, נכתב: "מנוחה ועבודה משלימות זו את זו: בגמר העבודה זקוקים אנו למנוחה, אולם אין מנוחה בלי עבודה... בין כל הדתות היתה זו היהדות הראשונה שהטילה את חובת שמירת שבת". ואכן במקום שלא מכבדים את העובד, אין מקפידים על שעות הפנאי והמנוחה שלו. זכור לי מילדותי, סיפורם של ותיקי גבעת חיים, כיצד הם הגיעו לעבודה בנמל חיפה, ונוכחו לדעת שלפועלים הערבים לא נותנים כלל שבתות. זה היה הנושא לשביתה הראשונה בנמל....
אם נחזור לבראשית פרק א', נראה כי מיד עם בריאת האדם, הייעוד שסומן עבורו הוא לשלוט על העולם, ועל כל היצורים שבו, ליישב את הארץ וכו'. ברור שכאן מדובר על עבודה. גם בפרק הבא, ייעודו של האדם בגן-עדן הוא "לעבדה ולשמרה" ולא ללכת בטל (ולכן זה סותר את הפירוש המקובל שניתן לעונש של "בזיעת אפיך תאכל לחם").
המקרא מתנגד לעבודת פרך, כידוע לנו מספר שמות ומפרשת יציאת מצרים, והוא מצווה על הישראלי לא להעביד בפרך את עבדיו (שפעמים רבות היו ישראלים שנשתעבדו למספר שנים עקב חובם). ראינו את ההתחשבות בכל עובד בחוק השבת שצוטט לעיל, ושוב, אנו פוגשים אזהרה מפורשת בעניין זה באחת מפרשות השבוע הקרובות : "כשכיר יום (העבד העברי – א.ק.) יהיה עמו לא ירדנו בפרך " (ויקרא, כ"ה). חוקת המקרא נותנת דעתה על זכויות הפועל השכיר: "לא תעשק שכיר, עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך..." וגם על מקרים של הלנת שכר היא נותנת את דעתה: "ביומו תיתן שכרו ולא תבוא עליו השמש" (דברים, כ"ד).
ביטוי יפה לחשיבות ערך העבודה במקרא אפשר לראות בעובדה שרבים מהמנהיגים המפורסמים יצאו לתפקידם ישירות מחיי העבודה: גדעון, שגירש את המדיינים מעמק יזרעאל, מקבל את שליחותו כשהוא "חובט חיטים בגת" (שופטים ו'). שאול מקבל את הקריאה לצאת למלחמה על בני-עמון, כשהוא חוזר מהחריש בשדה עם שווריו (האיש כבר מלך, וממשיך לעבוד בשדותיו...), דוד כידוע היה רועה צאן, והוא משכנע את שאול לתת לו לצאת לקרב כנגד גולית על סמך ניסיונותיו בעבודתו כרועה.
גם נביאים באו היישר מחיי העבודה. הנביא עמוס אומר : "לא נביא אני ולא בן נביא אנכי, כי בוקר אנכי ובולס שקמים" (עמוס ז'). גם אלישע, יורשו של אליהו, נלקח למשרתו זו, ישר מן השדה: "וילך משם (אליהו) וימצא את אלישע בן-שפט והוא חורש שנים-עשר צמדים לפניו..." (מלכים,א,י"ט).
ידוע , כי בתנועה הקיבוצית רבו לאחרונה, החושבים כי מה שרלוונטי היום הוא "ערך ההתפרנסות", ו"ערך העבודה" הוא דבר שאבד עליו הכלח. במציאות של קיבוצים רבים שעברו הפרטה, שני ערכים אלו יכולים להופיע כערכים סותרים, בעיקר כאשר לערך "הפרנסה" מתווסף ערך "היעילות" או "הרווחיות". ישנם קיבוצים בהם חברים רבים פוטרו בשם הערכים הנ"ל ממקום עבודתם והוחלפו ע"י עובדים שכירים, זולים יותר או יעילים יותר. ישנם קיבוצים אחרים שידעו גם בעת ההפרטה להבטיח כי לחבריהם תהייה עדיפות במקומות העבודה על פני כל שכיר, ובכך הראו שהם לא ויתרו לגמרי על "ערך העבודה" בקיבוציהם.
לסיכום, אנו חיים בתקופה "עצובה" בה השתמטות מעבודה וחיים על חשבון הציבור מזוהים עם יהדות (חרדית) והתופעה מקיפה עשרות אלפי בתי אב. אבל בעבר הרחוק היהדות העלתה על נס את האדם העובד. כך זה היה בתקופת התנ"ך וכך זה היה בתקופת חז"ל, כאשר אנו מוצאים חכמים רבים עובדים בעבודות כפיים לפרנסתם, כפי שמלמדים שמותיהם: הסנדלר, הנפח, הפחמי וכו'. נסיים במאמר חז"ל על חובותיו של האב כלפי בנו: רב יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו למדו ליסטות (שוד)" (קידושין, כט, ע"א).
(המשך – ערך העבודה אצל חז"ל – יבוא)
