מאבק הנשים בארץ לשוויון

מדור הסטורי • 17/2/2018 כניסות

 

 

המאבק מול הדתיים בארץ, על שוויון הנשים נמשך כבר מאה שנים ויותר.

 

המאבק על המובן מאליו

 

מחברת: ד"ר סילביה פוגל-ביז'אווי

 

על זכות הבחירה לנשים ביישוב

הדעה הרווחת היא שביישוב העברי בארץ "הנשים לא היו צריכות להילחם כלל כדי לקבל זכות בחירה". לכל היותר, היה על תומכי מתן זכות הבחירה לנשים, גברים כנשים, להתמודד בנדון עם האולטרה-אורתודוקסים וזאת עשו בהצלחה ובלי קושי מיוחד. ואולם, המחלוקת בדבר זכות הבחירה לנשים היתה במשך שמונה שנים (1926-1918) אחת הסוגיות העיקריות בחיים הפוליטיים של היישוב. במהלך השנים הללו התגבשה תנועה של נשים, אשר תחת הנהגתו של ארגונה הראשי, "התאחדות הנשים העבריות לשיווי זכויות בא"י", השיגה את אחד הניצחונות הבולטים של הנשים ביישוב: הזכות לבחור ולהיבחר.

השאלה המעניינת היא, איך הצליחו הנשים במאבק הזה, וכיצד הגיעו להישגים נכבדים כל-כך תוך פרק זמן קצר יחסית. לשון אחר: איך ייתכן שב"כנסייה בזכרון-יעקב", בשנת 1903, נשללה זכות הבחירה מנשים, וכבר ב-1920 הלכו הנשים העבריות לקלפי, בחרו ונבחרו. יתרה מזאת, איך אירע שבינואר 1926, במושב הראשון של אסיפת הנבחרים השנייה, הוכרז על שוויון זכויות לנשים בחיים האזרחיים, המדיניים והכלכליים של היישוב העברי?

בהסתדרות הציונית הוכרה אמנם זכות הבחירה לנשים כעיקרון בסיסי החל מהקונגרס השלישי (1899), אבל הנשים נכשלו שוב ושוב בניסיונותיהן לממש עיקרון זה ביישוב עצמו: כאשר נערך בזכרון-יעקב (28.8.1903) הניסיון הראשון לאיחוד מוסדות היישוב העברי - לא אושרה זכות הבחירה לנשים. גם באסיפה שהתקיימה מיד לאחר הצהרת בלפור בפתח-תקוה (18.11.1917), שבה הוחלט להתארגן לקראת הקמת מוסדותיו האוטונומיים של היישוב, לא אושרה זכות הבחירה לנשים. באסיפה המכוננת הראשונה, שכונסה ביפו-תל-אביב ב-7.7.1918, הוחלט שוב על שלילת זכות הבחירה מנשים. בהתחשב בעובדה שבאסיפה זו עוד לא היה ייצוג לדתיים וליישוב הישן, היא נראתה כמפלה ממשית לנשים, שכן הובהרו בה באופן חד-משמעי ממדי ההתנגדות לזכויותיהן האזרחיות, גם מחוץ לחוגים הדתיים.

המצב לא השתפר באסיפה המכוננת השנייה (2.11.1918), שבה נכחה גם נציגות דתית מירושלים. באסיפה זו הנושא העיקרי השנוי במחלוקת היה זכות הבחירה לנשים: נציגי תנועת הפועלים וכמה קבוצות אזרחיות תמכו במתן זכות הבחירה לנשים, אך נציגי האורתודוקסיה הדתית וכן כמה קבוצות אזרחיות אחרות התנגדו. כדי למנוע את פרישתו של הציבור הדתי מהאסיפה קיבלו נציגי הפועלים - בעלי בריתן של הנשים - את הצעת הפשרה של התנועה הציונית-דתית "המזרחי", שלפיה תינתן לנשים הזכות לבחור אך לא הזכות להיבחר.

במשך כל הזמן הזה לא ישבו הנשים בחיבוק ידיים. כבר כשנשמע האיום הראשון על זכויותיהן, באסיפה בפתח-תקוה (18.11.1917), החלה תנועת הנשים להתגבש. בערים ובמושבות (ירושלים, יפו-ת"א, ראשון-לציון, חיפה, צפת ופתח-תקוה) החלו להתארגן קבוצות מקומיות שנקראו "אגודות נשים", שהציבו לנשים, בפעם הראשונה ביישוב, מטרות חברתיות ומדיניות. בזה נבדלו מארגוני נשים אחרים בני הזמן, שלא היתה להם זיקה חברתית-מדינית כלל, ואשר יעדם העיקרי היה מעשי חסד וצדקה.

נקודת המפנה בהתגבשותה של תנועת הנשים היתה האסיפה המכוננת השלישית (שהחלה ב-18.12.1918), שבה היה מיוצג היישוב על כל פלגיו, ועל כן כונתה בשם "המועצה הארץ ישראלית". האסיפה הזו דנה בעיקר בבחירות לאסיפה המייסדת, והשתתפו בה בשם נשי ישראל שתי נציגות בדעה מייעצת: עדה מימון (מסקטור הפועלים) ושרה טהון (מסקטור האזרחים). כמו בפעמים הקודמות, סלע המחלוקת העיקרי היה זכות הבחירה לנשים. מאחר שבאסיפה זו היישוב הישן לא היה מיוצג בהתאם למשקלו המספרי באוכלוסייה, הובטח רוב למצדדי זכות הבחירה לנשים. בתום האסיפה נבחר ועד זמני של 32 חברים, וביניהם שרה טהון; על הוועד הזמני הוטל להכין את הבחירות לאסיפה המייסדת, כשלכל יהודי/ה בוגר/ת זכות לבחור ולהיבחר.

החרדים לא הגיבו מיד, אבל בלחץ הרחוב הירושלמי, שראה במתן זכות בחירה לנשים מעשה חילוני אנטי-מוסרי, קראו מנהיגיו להחרים את הבחירות ולהיבדל מהיישוב. זה לא היה איום סרק: הכוח המספרי של החרדים (שהיו אז, רובם ככולם, אנטי-ציונים) היה יכול לקבל בנקל משמעות פוליטית מרחיקת לכת (לפי אחת ההערכות, היווה היישוב הישן בסוף מלחמת העולם הראשונה כמחצית מכלל היהודים בארץ). החרמת הבחירות למוסדות היישוב על-ידי ציבור כה גדול יכלה לבטל בעיני הבריטים את הלגיטימציה של מוסדות אלה כמייצגי הלאום היהודי. היא היתה מערערת גם את סמכותו של הגוף הנבחר כלפי היישוב עצמו.

האיום בהיבדלות היה חמור בהרבה בהתחשב בעובדה שלחרדים היו כמה בעלי ברית פוטנציאליים, למשל חברי התנועה הציונית-דתית "המזרחי". אלה חששו להישאר לבדם באסיפה המייסדת מול רוב חילוני, ואף אנטי-דתי. בעלי ברית אחרים של החרדים היו הנציגים המסורתיים של העדה הספרדית ועדות המזרח, וכן האיכרים, שחששו מהתחזקותה הכלכלית והפוליטית של תנועת הפועלים. כולם ביחד, עם החרדים, היו "אגף הימין" של היישוב.

גודל האיום וכוח המיקוח של "אגף הימין" הובנו היטב הן על-ידי המנהיגות הציונית הן על-ידי הפעילות מקרב הנשים.

הבחירות נדחו שוב ושוב, שש פעמים, עד אפריל 1920. הסיבה העיקרית לדחייה היו היסוסיה של "המזרחי" ששאפה ל"שיתוף פעולה עם החילונים, מטעמים של צרכים לאומיים וזיקה לעולם הערכים הליברלי", אך בד בבד לא יכלה להתנתק כליל מהאורתודוקסיה של היישוב הישן. "המזרחי", להבדיל מהחרדים, לא ראתה במתן זכות בחירה לנשים שאלה הלכתית אלא "עניין בעל אופי תרבותי-חברתי". אבל רק בפברואר 1920 הסכימה סוף-סוף "המזרחי" להשתתף בבחירות למוסדות היישוב, ונקבע שהבחירות יתקיימו לא יאוחר ממאי 1920.

 

"המזרחי" לא היתה היחידה ששינתה את דעתה; אחדים מהנציגים החרדים הסכימו לבסוף גם הם להשתתף בבחירות לאסיפת הנבחרים, למרות השתתפות הנשים בבחירות אלה. החרדים הללו העריכו, כנראה, כי בכוח משקלם המספרי באסיפת הנבחרים יצליחו להביא לביטול זכות הבחירה לנשים.

הבחירות לפרלמנט ("אסיפת הנבחרים") היישוב נערכו ב-19.4.1920, בהשתתפות 20 מפלגות, שמתוכן רק רשימות המועמדים של ארבע מהן כללו נשים: רשימת ההתאחדות - "רשימת אגודות נשים", "מפלגת המתקדמים", "אחדות העבודה"ו"הסתדרות הפועל הצעיר". החרדים הלכו לקלפי רק ב-3.5.1920 ב"קלפיות כשרות". הנשים החרדיות לא בחרו, אך סוכם שכל קול של גבר חרדי ישוקלל כשני קולות. מ-28,765 בעלי זכות הבחירה השתתפו בבחירות 22,200: 20,160 בקלפיות הכלליות ועוד 2,040 חרדים בקלפיות המיוחדות.

מתוך 314 נציגים נבחרו 14 נשים, כלומר כ-4.5% מכלל הנבחרים. מ"רשימת אגודות נשים" נבחרו חמש צירות: א' ייבון, נחמה פוחצ'בסקי, א' גיסין שרויט, ח' רוזנברג וח' שיפון. מ"מפלגת המתקדמים" נבחרו שרה עזריהו (אז עוזרקובסקי) וי' קטינקא, שתי נשים מתוך 13 נבחרים (15%). מרשימת "אחדות העבודה" נבחרו: א' בקר, ש' גליקליך, ע' גלר, רחל ינאית-בן-צבי ומניה שוחט - חמש צירות מתוך 70 צירי המפלגה, היינו 7.1%. ומקרב "הסתדרות הפועל הצעיר" נבחרו שתי צירות מתוך 41 צירי הרשימה, כלומר כ- 5%: חיה בוסל וח' מייזל.

שמחת הניצחון של תנועת הנשים לא האריכה ימים. עד מהרה התברר שהישגי הנשים היו עלולים להימחק וכי יהיה צורך להתחיל הכול מחדש. החרדים פשוט לא השלימו עם תוצאות הבחירות. כבר במושב הראשון של אסיפת הנבחרים הם עזבו את האסיפה, לאחר שנדחתה דרישתם לקיים בחירות מחדש בתוך שישה חודשים, ללא השתתפותן של הנשים. עם זאת, הם המשיכו להשתתף בוועד הלאומי, גם כאשר נבחרה רחל ינאית-בן-צבי למוסד זה כממלאת מקום. המשבר פרץ מחדש במושב השני של האסיפה, במרץ 1922. לא רק שהחרדים סירבו להשתתף במושב זה, אלא ש"המזרחי", כמה מנציגי האיכרים וכמה מצירי עדות המזרח הצטרפו אליהם והודיעו שלא יופיעו במושב, עד שתבוטל זכות הבחירה לנשים. ההנהגה הציונית נטתה להתחשב בדרישותיהם של החרדים, מחשש שיפרשו מאסיפת הנבחרים ויגררו אחריהם את אגף הימין כולו. זו הסיבה שבמשך כל המושב השני של האסיפה הופעל לחץ על הנשים לעזוב את האולם, אך כל נבחרות הציבור החזיקו מעמד, למרות ש"ישבו כעל גחלים לוחשות."

למעשה, מעמדן של הנשים באסיפת הנבחרים היה חזק דיו לעמוד מול לחצים אלה. ראשית, אחרי 1920 השתנו יחסי הכוחות הפוליטיים ביישוב לטובת הנשים. לא רק שכוחם של החרדים התברר כמוגבל ביותר, אלא שהפועלים, בעלי בריתן של הנשים, הופיעו עכשיו ככוח מוביל וכנציג הנאמן של הציונות. שנית, באסיפת הנבחרים ישבו עכשיו נבחרות העם, שהיו חדורות תחושת שליחות לאומית ונשית. שלישית, התרחבותה הארגונית של תנועת הנשים ורב-גוניותה, חיזקו גם הן את מעמדן של הנבחרות באסיפת הנבחרים.

אך כל אלה לא הספיקו כדי להבטיח את אישורה הסופי של זכות הבחירה לנשים כסעיף בחוקת הבחירות. החרדים הבהירו שכל עוד תוקנה לנשים זכות הבחירה, הם לא ישתתפו במוסדות הלאומיים; "המזרחי" הציעה "פשרה": לערוך משאל עם בשאלת זכות הבחירה לנשים, שבו ישתתפו גברים בלבד. הנשים מיהרו להביע את התנגדותן לרעיון זה. במרץ 1924 ארגנה ההתאחדות במושבות ובערים "יום תעמולה לזכויות האישה בארץ". באירוע זה השתתפו נשים מכל שכבות היישוב, מהימין ומהשמאל, אך השתתפו בו גם גברים שדיברו בגנות משאל העם ובזכות שוויון אזרחי לנשים.

המושב השלישי של אסיפת הנבחרים כונס לבסוף באמצע יוני 1925, לאחר דחייה של שנים רבות, והנציגים קיוו שעכשיו סוף-סוף תיפתר ה"סוגיה". אולם הפתעה חיכתה לצירי האסיפה: ד"ר יהושע טהון הציג בפניהם הסכם שנחתם בין החרדים לבין הנהלת הוועד הלאומי, פרי משא ומתן בלתי פורמלי שנמשך בין שני הגורמים חודשים על גבי חודשים. בהסכם נקבע שזכות הבחירה לנשים היא שאלה דתית ולא ניתנת להכרעה דמוקרטית. ההסכם נתקל בהתנגדות חריפה של רוב הצירים, ובהצבעה הוא נדחה ב-103 קולות נגד 53.

בסוף המושב הזה אושרה חוקת הבחירות לאסיפת הנבחרים השנייה על בסיס של שוויון מיני, והוחלט על עריכת בחירות חדשות לאסיפת הנבחרים (זו היתה, אגב, הפעם היחידה שבה נערכו בארץ בחירות על-פי השיטה האזורית). אלא שבמקביל התכנסו צירי החרדים, "המזרחי", התימנים וכמה מצירי הספרדים, והכריזו על עצמם כעל אסיפת נבחרים חוקית. יתר המפלגות חששו להמשיך בתוכנית הבחירות שלהן, וכדי לצאת מהסבך הזה "המזרחי" העלתה את רעיון משאל העם. בספטמבר 1925 החליט הוועד הלאומי, שפחד מפילוג היישוב ומאובדן סמכותו, לקבל את הצעת "המזרחי", בשני תנאים: א. במשאל ישתתפו גם נשים; ב. אגף הימין יקבל עליו מראש את תוצאות המשאל. אגף הימין הסכים לתנאים אלו ויום המשאל נקבע ל-8.11.1925.

אין לדעת מה היה קורה, אילו נערך המשאל למעשה. אלא שברחובות ירושלים הודבק כרוז נגד משאל העם מטעם הרבנים החרדים, ותוצאתו המיידית היתה התפוררותה של מפלגת החרדים ושל "אגף הימין" בעקבותיה. המנהיגות הפוליטית החרדית לא יכלה לצאת נגד האוטוריטות הדתיות, אולם גם לא יכלה לחזור בה מהסכמתה לעריכת המשאל. התוצאה היתה שהחרדים בחרו למעשה להיעלם מן המפה הפוליטית של היישוב.

הבחירות התקיימו, עם הנשים ועם "המזרחי", בדצמבר 1925. מתוך 221 הנבחרים היו 25 נשים, כלומר 12% מצירי האסיפה. ההתאחדות הופיעה בבחירות אלו בשם "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא"י" וזכתה בהצלחה מיוחדת: מתוך 25 הנבחרות, 13 השתייכו להתאחדות, ביניהן לאה קוק, נציגת הזרם הדתי בתוך הארגון. 12 הצירות האחרות נבחרו ברובן מטעם השמאל, אך היו גם נבחרות מהימין האזרחי או הרביזיוניסטי.

הגידול בייצוג הנשים באסיפה השתקף גם בייצוגן בוועד הלאומי, שעם 38 חבריו נמנו עתה ארבע נשים: א' יבון ושרה עזריהו (ההתאחדות), רחל ינאית-בן-צבי (אחדות העבודה) ועדה מימון (הפועל הצעיר), כולן פמיניסטיות ותיקות.

בסוף המושב הראשון של אסיפת הנבחרים השנייה, ב-15.1.1926, הוכרז רשמית על "שוויון הזכויות של הנשים בכל ענפי החיים האזרחיים, המדיניים והכלכליים של היישוב העברי". הצהרה זו קיבלה תוקף חוקי מממשלת המנדט רק ב-1927. בשנה זו, לאחר דחיות רבות, אושרה חוקת "כנסת ישראל", אשר הניחה את יסוד האוטונומיה הלאומית של יהודי א"י.

מאבקה של תנועת הנשים למען זכות הבחירה הסתיים אם כן בניצחון מובהק. אתו התבססה אחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה הישראלית.

הביא לדפוס: איתן