חברות הנוער בקיבוצים - מבט היסטורי

מדור הסטורי • 21/3/2018 כניסות

הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת

אורית פראג, "הדף הירוק", 15.5.2003

דוא"ל ל"דף הירוק"

 

למדור "עיתונות"

 

 

בטקס חגיגי, במעמד נשיא המדינה, לציון 70 שנים לעליית הנוער "נעלם" חלקה
המרכזי של התנועה הקיבוצית במפעל החינוכי המפואר. פלה יצחקי שכן הוזמנה
החליטה שלא לשתוק על העוול ההיסטורי

 

פלה יצחקי, מעברון, הייתה בין המוזמנים לבית הנשיא לציון 70 שנים לעליית הנוער.
היא הייתה נרגשת ביותר. עברו שנים רבות מאז נקראה לקלוט קבוצה של ילדים ניצולי
שואה מפולין ומרוסיה ולהיות המטפלת שלהם בקיבוצה. אח"כ הפכה להיות פעילה ומדריכה
בהכשרות רבות של מדריכים ונציגת התנועה הקיבוצית בעליית הנוער בקשר לחינוכם של אלפי
ורבבות בני הנוער בחברות הנוער לדורותיהם בקיבוצים.

המעמד היה חגיגי ביותר: 200 מוזמנים הגיעו לבית הנשיא - נציגי פנימיות, מנהלי
כפרי נוער ומוסדות מכובדים מכול הארץ, שרת החינוך ונכבדים נוספים ממשרד החינוך,
כולם באו לציין את יום ההולדת רב השנים. עליית הנוער היום איננה מוסד עצמאי יותר,
אלא חלק ממשרד החינוך.

ככול שהלך והתקדם הטכס התחוור ליצחקי, לתדהמתה הגדולה, כי היא כנראה הקיבוצניקית
היחידה שהוזמנה. תדהמתה הלכה וגברה למשמע הנאומים: הסתבר כי לעליית הנוער היו
שותפים רבים משך השנים, אך התנועה הקיבוצית איננה ביניהם. איש לא הזכיר לא את
הקיבוצים ולא את אנשיהם לא במילה ולא בתודה.

"
עליית הנוער הוא מפעל חינוכי שאין לו אח בעולם", כתב פעם אורי גורדון ז"ל, שהיה
מנכ"ל עליית הנוער בשנות השמונים, "מפעל שהישגיו בתחום קליטת נוער עולה ושיקומו,
ובתחום קליטת אוכלוסיות ישראליות חלשות וחינוכן, זכו להערכה ציבורית רחבה ולהערכה
מקצועית." העקרונות הבסיסיים של החינוך הזה, שילוב של עבודה, לימודים וחברה היו
מבוססים על החינוך הקיבוצי ואכן הורתו של המפעל הזה בתוך התנועה הקיבוצית, למרות
שמרבית בני הנוער שעברו בה לא נשארו לחיות בתוכה.

עשרה איש זכו לקבל, במעמד הנשיא, את תואר "יקיר עליית הנוער" - אף לא אחד מהם נציג
התנועה הקיבוצית. בחוברת החגיגית שיצאה לכבוד האירוע וחולקה למשתתפים, חוברת
שנקראה: "הנוער בעלייה מתמדת, 70 שנה לייסוד עליית הנוער" - הוזכרה התנועה
הקיבוצית רק בשוליים. קיבוצים מוזכרים כשם כללי בשתים או שלוש שורות בלבד בשני
הקשרים: פעם אחת בהקשר לקבוצת עליית הנוער הראשונה שהייתה בעין-חרוד ופעם אחרת
במסגרת הסעיף "קליטת נוער ארץ-ישראלי". באותה פיסקה מוזכר במובלע כי הייתה קליטה
מהעיר לקיבוץ כפי שהייתה ממושב העולים לפנימייה ולא ניתן לדעת ממנה את ההיקף האדיר
של המפעל הקיבוצי שהתגייס במשולב עם עליית הנוער לקליטת בני הנוער.

מעטים הקיבוצים בכול התנועה הקיבוצית שלא קלטו חברת נוער בזמן מן הזמנים.
חיים זליגמן (גבעת ברנר), היסטוריון חוקר ב"יד טבנקין", העורך עתה מחקר תיאורי על
חברות הנוער בגבעת ברנר, מהשנים 1935-1972, מתקשה לתת הערכה מספרית לכמות בני הנוער
שעברו בקיבוצים. בגבעת ברנר לבדה קלטו 17 או 18 חברות. אבל אין ספק כי מדובר על
עשרות אלפים אם לא יותר. בספר שחיבר מאיר גוטסמן בשנת 1987 מובאים מספרים על פעילות
עליית הנוער עד אמצע שנות השמונים וממנו ניתן לראות כי עד 1945 בלבד נקלטו בארץ
16,000
בני נוער, שנים שמרבית הקליטה נערכה בקיבוצים.

יצחקי, אישה קטנת קומה, בת 98, יצאה מזועזעת עד עמקי נשמתה. היא לא התכוונה
לשתוק. היא כתבה מכתבים לנשיא (שהספיק בינתיים לענות לה מכתב התנצלות) ולאנשי
עליית הנוער במשרד החינוך (גם מהם כבר קיבלה מכתב התנצלות). היא הוזמנה גם לתוכנית
ריאיונות ברדיו בעקבותיה קיבלה תגובות רבות. אחת מהן הייתה של רותי לוי מגבעתיים.
אני חניכה של פלה בעבר ואני יכולה להעיד על מה שעבר עלינו בעברון" אמרה לוי, "איזה
חינוך קיבלנו, זה היה באמת מפעל שאי אפשר להתעלם ממנו.

כשפנתה לד"ר יחיאל שילה, שהיה בין עורכי החוברת, בעניין, נענתה יצחקי כי התואר
"
יקירי עליית הנוער" ניתן רק למנכ"לים וראשי מחלקות בעליית הנוער. "מה לעשות, אמר
לה שילה, "לא היו לנו מנכ"לים וראשי מחלקות חברי קיבוצים כעת".

ד"ר עימנואל גרופר, מנהל אגף לחינוך והדרכה בפנימיות במינהל לחינוך התיישבותי
ועליית הנוער, מודה כי העובדה שהתנועה הקיבוצית אינה מוזכרת בחוברת אלא בשוליה, היא
משגה, "החוברת נעשתה בחיפזון, על ידי גוף פרסומי, ואני בהחלט מיצר על כך שמכול
החומרים שהעברנו להם החלק הזה של התנועה הקיבוצית יצא מקופח", אמר גרופר. "כולנו
מוקירים ומעריכים את תרומתה של התנועה הקיבוצית ואין מגמה לגמד אותה. יחד עם זאת,
צריך לדעת, שהתנועה הקיבוצית בעשור האחרון, ביוזמתה ולא ביוזמתנו, כמעט הפסיקה
לקלוט". גרופר אומר כי עתה, מתוך 12,000 הילדים שנקלטים במסגרות השונות של עליית
הנוער, האוכלוסייה בקיבוצים מונה לא יותר מאלף. "ואנחנו מאוד מיצרים על כך", הוסיף
גרופר, "כי בז'רגון המקצועי שלנו, ילד שנכנס לקיבוץ הוא ילד שזכה בפיס".

 

עדיין מדובר בחלק שהוא גדול הרבה יותר מחלקם של הקיבוצים באוכלוסייה, אך מתוך
דבריך עולה כי 'הכושי עשה את שלו, הכושי יכול כבר ללכת' אתה לא חושב שיש פה
מדיניות מכוונת נגד התנועה הקיבוצית שרוצה להתעלם ממנה בעצם, למרות תרומתה?
גרופר: "אין לזה שום בסיס. אך אחד לא רוצה להשכיח את התנועה הקיבוצית. אנחנו כולנו
כואבים את העובדה שהתנועה הפנתה עורף למפעל הזה. המשכנו לחזר אחרי הקיבוצים ומסיבות
שונות, שאולי הן מוצדקות, הקיבוצים אינם מוכנים עוד לקלוט את ילדי עליית הנוער".

גרופר אומר כי יש היום קליטה במקומות כמו בית הספר בקעת כינרות, אשבל, מעלה הבשור,
עין-גדי ועוד ויש כמה קיבוצים דתיים כמו סעד וטירת צבי, בסך הכל 10-15 קיבוצים.

"
מפעל עליית הנוער", מסביר ההיסטוריון זליגמן, "הוקם ע"י רחה פראייר, יחד עם
תנועות הנוער החלוציות בגרמניה והחברה הראשונה הלכה לעין-חרוד בשנת 1934."

פראייר פנתה אל אנצו סירני וממנו קיבלה רשימת קיבוצים שהיו מוכנים לקלוט נוער (מלבד
עין-חרוד) משמר העמק, דגניה, מזרע, יגור, גבעת ברנר. "בשנים האלה הקיבוצים היו
היחידים לקליטה", כותבת יצחקי באחד ממכתבי המחאה ששלחה לעיתונות, "רק נכונותם
לפנות מקום מגורים, לגייס מורים ומדריכים אפשרה את הקליטה. הנרייטה סאלד שהצטרפה
למפעל של פראייר ידעה זאת היטב. היא ראתה בקיבוץ חברה ערכית, שמקבלת לתוכה את
העולים הצעירים בסביבה מוגנת והופכת אותם לבוני הארץ. צוותי החינוך עבדו במסירות
ללא גבול מבוקר עד לילה. חברים פתחו את לבם ואת חדריהם, חדרי האוכל, מועדונים, כול
השירותים שהקיבוץ נתן לחברים, ניתנו גם להם, האם אפשר להתעלם מהם?"

אח"כ קלטה עליית הנוער ניצולי שואה ולאחר מכן, בשנות החמישים, נוער יוצאי מדינות
המזרח והמשיכה לקלוט נוער עולה במשך כול השנים מכול הארצות. בנוסף, החלה לדאוג
לנוער בני הארץ, שגדל במשפחות קשות יום והחינוך במסגרות החינוכיות של הקיבוץ
ובפנימיות מוגנות נראה כפתרון הטוב ביותר בזמנו במטרה להפוך את בני הנוער הללו
ל"בוני הארץ", כהגדרתה של יצחקי.

יצחקי, שעלתה לארץ מפולין בשנת 1938, והייתה בין מקימי עברון, נקראה בשנת 1944
לסמינר המדריכים הראשון של עליית הנוער באוניברסיטה העברית בירושלים. המרצים היו
פרופ. בובר, פרופ. קאופמן עגנון, לאה גולדברג, ברוך קורצווייל ועוזי ארנן. נתן
רוטנשטרייך היה מנהל הסמינר.

עם תום הקורס, קלטה יצחקי את הקבוצה הראשונה בעברון של ניצולי שואה מפולין ומרוסיה,
ולאחר מכן קבוצה נוספת של ילדים מהונגריה. הקבוצה השלישית אותה הדריכה הייתה של
יוצאי עירק.

גרופר אומר כי אין לחוברת משקל בעל ערך היסטורי וכי ספרי היסטוריה רציניים המעידים
על חלקה של התנועה הקיבוצית הם אלה שיקבעו את המסר ההיסטורי. חברות הנוער בקיבוצים
מופיעה רבות בספרות ודי להזכיר את ספרו של אלי עמיר "תרנגול כפרות" שעוסק בכך.

זליגמן אומר כי מסתמנת מגמה ברורה נגד הזכרת חלקה של התנועה הקיבוצית מכמה סיבות:
ראשית, משום שיש חשש שהמונופול על החינוך יישאר בידי השמאל.
שנית, השינוי הדמוגרפי הביא להסתכלות אחרת על ההיסטוריה של המדינה, "הרוב של
המדינה היום אינו אשכנזי", אומר זליגמן,
ושלישית, קיים שינוי פוליטי והיום ענייני החינוך נמצאים כולם בידיים ימניות שמנסות
מדרך הטבע להדגיש את החלק שלהם ולהעלים את החלק של השמאל.

 

 

 

 

 



בלי וירוסים. www.avast.com