יום אחד בחוות יאסניה פוליאניה (כתבה אחרונה)

מדור הסטורי • 12/6/2018 כניסות

בינתיים חזר ד"ר קראוזקופף אחרי שטייל ונשם אוויר בתוך הגן העבות. הוא פרס בפני טולסטוי את תכנית איסוף התרומות בקרב יהודי אמריקה לשם הקמת חוות לימודיות חדשות עבור יהודי רוסיה. לב ניקולאייביץ' תמך מאד בכל הדברים הללו.

השיחה גלשה אל נושא מצבם הכללי של היהודים ברוסיה  –  ואז נפרסה בסיפורינו התמונה העגומה של השתוללות השלטונות בסוף תקופתו של אלכסנדר השלישי! עקירת תושבים מעיירות ומכפרים של תחום המושב, שלילת הזכות להחזיק בשטחי אדמה, גזרות והגבלות בשורה של ענפי תעשייה, רדיפות על רקע דתי, גירוש מהמחוזות הפנימיים, בהלה המונית בקרב האוכלוסייה היהודית, ועוד… ובנוסף: ההתנהגות שלוחת הרסן של חלק ניכר מהעיתונות ו-"נוֹבוֹיֵה וְרֵמיָה" בראשה, המרעילה את דעת הקהל בשנאה אנטישמית. האיפוק השקט שבו הקשיב לנו לב ניקולאייביץ' עד אז התחלף במצב רוח שונה. אולי הידיעות הללו נמסרו באופן לא עקבי וללא ברק ספרותי, אך הן כללו ריכוז של עובדות אשר עשו על טולסטוי רושם מדכא. הוא הרכין את ראשו, שקע בהרהורים עמוקים  –  אך כאשר שמנו לב לכך והשתתקנו, הוא ביקש שנמשיך.

דיברנו עוד על השפלות ועלבונות, על כל צעד ושעל, הבאנו דוגמאות מחיי היום-יום.

לבסוף הוא הרים את ראשו ואמר (אינני מביא כאן את דבריו במדויק אלא כפי שנשתמרו בזיכרוני):הממשלה היא האשמה בכול. כמו בעבר היא מפלה בין אדם לאדם, ללא כל סיבה היא ממשיכה לרדוף אחדים ולגרש אחרים רק מפני שהם מתפללים לאלוהים בצורה שונה. ממשלתנו אינה מסוגלת להבין שכל בני האדם שווים. כל החכמה המדינית שלהם מסתכמת בדיכוי ובהגבלה. מצערת אותו (כך אמר) גם נימתם של העיתונים, אך המצב הקיים לא יוכל להימשך זמן רב.

מוצא חן בעיניו רצונם של היהודים לעבור לסוג עבודה חדש, במיוחד לעבודת האדמה. ככל שירבו בין היהודים עובדי האדמה – הוא אמר בהתלהבות – כן ייטב ליהודים עצמם. אם יופיע דור שלם של אנשים המסוגלים לעבוד בזיעת אפיהם בשדה, בגן, בגן ירק, בבית מלאכה, המצב ישתפר מאד. ככל שגדל בעם מספרם של החורשים והזורעים, ככל שקטן מספר הסוחרים, כן ישתפר מצבו של העם וכן ירבה אושרו. טוב שאתם תיסעו לבקר ביישובים. כיתבו לי משם. אתה (הוא פנה אל קראוזקופף) באנגלית, ואתה (אמר בפנותו אליי) ברוסית. יהיה מעניין מאד.

בינתיים השמש התחילה לשקוע, והילה זוהרת עיטרה ביופיה את פניו של טולסטוי שהיו עצובים וחדורי השראה בו בזמן. השמים החשיכו, ולב ניקולאייביץ' הזמין אותנו להיכנס אליו. פנינו אל בית האחוזה הלבן שעמד מימין לפשפש, הבית המוכר לנו מסיפורים רבים. בקיץ ההוא גרה שם כמעט כל משפחתו של טולסטוי: הרוזנת סופיה אנדרייבנה, הבנות הגדולות – עוזרותיו הבלתי-נלאות – טאניה, מאשה והבת הצעירה סאשה; הבנים –  סרגיי, לב, אנדריי, והבן הקטן לגמרי, ואניה. נכנסנו לבית האחוזה, שכלל לא ניכרה בו השתייכות בעליו לאצולה הגבוהה. הבית היה נוח אך פשוט וצנוע. לב ניקולאייביץ הציג את שנינו בפני סופיה אנדרייבנה (ביקורנו חל דווקא בתקופת ההתפייסות בין בני הזוג). הוא השאיר איתה את האורח מאמריקה, ואילו אותי הוביל אל חדר האורחים המוארך ליד חדר האוכל, שם כבר התאספו כל הצעירים. "הנה עורך דין צעיר מפטרבורג  –  כך הציג אותי טולסטוי  –  תשאלו אותו שאלות, תשמעו מפיו את כל החדשות". יחף ומכוסה אבק, הוא עזב אותנו והלך להתרחץ ולהחליף בגדים.

מצאתי את עצמי במצב מוזר למדי. בקיץ ההוא ביאסנאיה פוליאנה שררה אווירה קודרת  –  לא מזמן מת ידידו הטוב ביותר של טולסטוי, הצייר גֵה, מת המשורר דרוז'קין, השלטונות היו מציקים למשפחתו של הנסיך חילקוב, שגם היה ידידו של טולסטוי. האורחים השתדלו לא להטריד את טולסטוי. הצעירים המטירו עלי שאלות: מה חדש בארמונו של הצאר, איך עברה עונת התיאטרון, אילו שחקנים באופנה כעת, איך נראות שדרות נייבסקי, איך נראים האיים? יחד עם זאת, נשמעו גם שאלות רציניות יותר: האם יש תחושה של תרעומת בקרב חוגי הבירה, האם מצפים שם למהפכה, האם נכון שרבים נעצרו, מיהם הסופרים שנותנים את הטון?

בדרך כלשהי, כדי לחסוך מעצמי מבוכה, השתדלתי לספק את סקרנותם ושלפתי ממאגרי זכרוני את כל השמועות והרכילויות על הנעשה בחוגי החצר, סיפרתי סיפורים על זוטות של חיי יום-יום בבירה… פתאום הופיע לב ניקולאייביץ' בכבודו ובעצמו, רענן, רחוץ, עם מבט ידידותי מתחת לגבותיו חמורות הסבר. התבלבלתי מרוב מבוכה. לדבר על חלונות הראווה של נייבסקי ועל מעשי הקונדס של הנסיכה הגדולה מאריה פבלובנה בנוכחות טולסטוי היה דבר בלתי הולם ובלתי ראוי… אך טולסטוי עמד על כך שאמשיך כאילו כלום לא קרה, והתיישב בפינה מרוחקת. הייתי המום מתשומת לבו ומן הריכוז שבו הוא הקשיב לכל פרט מפרטי הסיפורים על חיי פטרבורג. אפשר היה לחשוב שהיה זה החומר הנחוץ לו ביותר לשם החשיבה והכתיבה.

בעיצומה של שיחתנו שזרמה לה בשקט ובשלווה, קרה בכל זאת שטולסטוי לא יכול היה להתאפק ויצא מפינתו. אחד מבניו, סרגיי לבוביץ', קצין לשעבר, התעניין במה שאומרים על החוק החדש בנושא דו-קרב, אשר פורסם לא מזמן. הסברתי בקצרה, מדוע החוגים המתקדמים של החברה הרוסית הם נגד מתן הכשר חוקי לתופעת הדו-קרב. סרגיי לבוביץ' לא הסכים, הוא דיבר על רגש הכבוד, על הצורך לפתח בקרב הקצונה את מושגי הכבוד העצמי, לחזק אצלה את הנכונות לשטוף בדם את טומאת העלבון וכו'.עוד לא הספקתי להגיב על הנימוקים הללו, כאשר יצא מפינתו לב ניקולאייביץ' ובפנותו כביכול אליי בלבד, התחיל לחקור: איך בעצם נחקק החוק, ובעיקר  –  על ידי מי הוא חתום? עניתי שהחוק הזה, כמו כל חוק אחר, נושא שתי חתימות: זו של הצאר וזו של שר המשפטים. דווקא לתשובה הזאת טולסטוי ציפה, והוא נשא נאום חוצב להבות על יועצים חסרי כישרון וחסרי יכולת שמכשילים את הצאר עצמו  –  את השליט שדמותו היא מקודשת בעיני עמו  –  כשהם מטילים עליו את האחריות לחוק הברברי, חוק הנותן היתר פומבי לאנשים לרצוח איש את אחיו; על הנבלים ברשות הצדק, בכירי משרד המשפטים, אשר מאשרים חוקים כאלה ומגישים אותם לחתימתו של הצאר. חיי אדם חייבים להיות יקרים יותר ממושגי כבוד מזויפים. הוא סיים, חזר לפינתו, שילב ידיו על חזהו והמשיך להקשיב…

הרוזנת וד"ר קראוזקופף באו לקרוא לנו, ואנחנו עברנו לחדר האוכל. סמובר ענק, לחם, חמאה, גבינה, צנימים – שום דבר אחר. השיחה נמשכה, אך הנושאים היו תמימים לחלוטין. סופיה אנדרייבנה שיתפה אותנו ברשמיה מסיפוריו של ד"ר קראוזקופף על אמריקה, לב ניקולאייביץ' סיפר עלינו, על כוונתנו לבקר ביישובים יהודיים, וחזר ודיבר על הצער שגורמת לו התנהגותה של הממשלה ושל העיתונות כלפי היהודים.

התקרבה שעת הפרידה, ומיד אחרי ארוחת הערב לב ניקולאייביץ' הזמין אותנו אל חדר עבודתו כדי שנסכם את שיחתנו.

קראוזקופף התחיל מכך שבכל העולם, ובמיוחד באמריקה, האנשים מצפים לכך שטולסטוי ישמיע את קולו, את קולו של המצפון העולמי, ויגנה את הרדיפות האנטישמיות ואת מדיניות הממשלה העוינת את היהודים. אני תמכתי בדבריו מנקודת המבט של ההשפעה על דעת הקהל ברוסיה. טולסטוי השיב שאין צורך לבקש ממנו דבר, שהוא כבר מזמן רוצה לכתוב ספר בנושא, אך כעת הוא עסוק בעניינים אחרים שכבר התחיל לטפל בהם ואינו יכול ולגשת לעבודה חדשה לפני שיגמור את מה שהתחיל. אך בכל זאת  –  הוא שאל  – מה אנחנו בעצם רוצים.

כאן פרצה פתאום אי-הסכמה בין חברי לביני. באופן בלתי צפוי ובניגוד למה שהוסכם בינינו, קראוזקופף הציע שטולסטוי יקדיש את יצירתו הבאה (רומן או נובלה) ליהודים ויציג אותם בצורה שתמשוך אליהם את אהדת הציבור. ספר כזה יהיה ללהיט. טולסטוי ראה את ההצעה כבלתי-מוצלחת ביותר והגיב בחריפות: "אתם האמריקנים אינכם מבינים מיהו סופר רוסי, אינכם יודעים, מה הם מניעיו ולשם מה הוא יוצר את מה שהוא יוצר. אי-אפשר להזמין לסופר הרוסי רומן בעל מגמה מסוימת ואי אפשר לאלץ אותו לכתוב תמורת כסף על המציאות הזרה לו. את כל חיי חייתי בין איכרים, בעלי אחוזות, בני אצולה, קציני צבא  –  חייהם, והאינטרסים שלהם מוכרים לי, ואני יכול למלא בהם את ספריי. בין היהודים מעולם לא חייתי, מעולם לא הכרתי את מציאות היום-יום שלהם. אני רואה שמציקים להם, שמעליבים אותם, ואני כואב את כאבם, אך אינני מסוגל לתאר את חייהם ואין לי זכות לבחור מתוכם דמויות עבור יצירותיי העתידיות. מה שאני יכול הוא למחות, לכעוס ולחזור על מה שבעצם כבר כתבתי בספר "מהי אמונתי" ומה שאמרתי לכם היום. מזמן אני מתכוון לכתוב ספר על הבעיה ולחשוף בו את מקורות המדיניות המרושעת הזאת. אך כל הטרחה הזאת תהיה טרחת שווא  –  הרי ברוסיה ספר כזה לא יוכל להתפרסם".

– "אך האם אנחנו רשאים לתת פומבי להצהרותיך?"  –  "בוודאי, אינני מתכחש לדבריי, ואמרתי לכם מה שאני חושב באמת".

לקראוזקופף הוא נתן מכתב עבור אחד מידידיו בפולטאבה (י' ו' פיינרמן), ואילו קראוזקופף השאיר לו למזכרת את ספר דרשותיו. למרבה הצער, לב ניקולאייביץ לא אהב אותו: הוא קרא בו ש-"אין לתת את הלחי השנייה ולמסור את מעילך, אלא צריך להראות לתוקפים אגרוף ושוט כדי שלא יכו אותך שוב ולא ייקחו לך את המעיל". בקשר לכך טולסטוי כתב לאותו פיינרמן שק' הוא אדם "הזר לו ברוחו לחלוטין", אך לתכנית איסוף התרומות הוא התייחס באהדה והצטער מאד על כך שהממשלה התחמקה מלתמוך בה.

לסיום הוא איחל לנו הצלחה בנסיעתנו, ליווה אותנו לאורך חלק של דרכנו אל תחנת הרכבת ופעם נוספת ביקש מאיתנו הבטחה לכתוב לו.

עזבנו את יאסנאיה פוליאנה בהרגשה שבילינו יום בשיחה כנה וחופשית עם אחד מגדולי בני זמננו. היינו שבויים לחלוטין בקסמי אישיותו הכובשת. איזו טעות אומללה, איזו פזיזות היא לחשוד (כפי שעדיין יש חושדים  לפעמים) שטולסטוי לא היה לצדם של היהודים! דווקא לגבי הנקודה הזאת אנחנו חזרנו רגועים ושלווים לחלוטין.

קיימתי את הבטחתי ושלחתי לו מיישוב יהודי במחוז ייקטרינוסלב מספר מכתבים על מה שראיתי ושמעתי שם. טולסטוי הגיב בחום על המכתבים הללו וכתב שהוא מאחל לנו הצלחה רבה במאמצינו להגדיל את שורות עובדי האדמה היהודים. מפיהם של "טולסטובצים" (חסידי משנתו של טולסטוי) שאני הכרתי, שמעתי שאחדים ממכתביי הוקראו באוזני בני המשפחה המתאספים בסוף היום ביאסנאיה פוליאנה.

מפעם לפעם שלחתי לטולסטוי ספרים וקבצי מאמרים על העבודה ביישובים יהודיים, אשר הוצאו לאור על ידי האגודה לעבודת מלאכה ולעבודה חקלאית.

ניהלתי התכתבות עם טולסטוי בקשר לפרסום שיחתנו איתו. קראוזקופף מסר את תוכן השיחה בכתבה נרחבת שפורסמה באחד מעיתוני פילדלפיה. את הטקסט שלי שלחתי לאישורו של טולסטוי, הוא קרא אותו בעיון, תיקן תיקונים והחזיר לי אותו לפטרבורג. אך בהמשך, כפי שהיה קורה לעתים קרובות, טולסטוי ביקש לעכב את הפרסום, ותוך כדי כך כתב לי מכתב מפורט בארבעה עמודים, ובו מתח ביקורת חריפה על הממשלה כשהוא מאשים אותה בחוסר יכולת לגשת אל בעיית היהודים מעמדת הצדק והשוויון. טולסטוי חשב שיש לדבר על כך בכל החריפות ובכל הנחרצות. מה שהוא אמר בזמן השיחה נראה לו חיוור ובלתי-מספיק.

לצערי, המכתב הזה, שבבהירותו ובחריפותו יכול היה להיחשב כביטוי המוצלח ביותר של השקפותיו של טולסטוי בנושא היהודים, לא השתמר: באחד החיפושים שנערכו בביתי ב-1905 הוחרם המכתב יחד עם מסמכים אחרים ואבד בארכיוני המשטרה או ה"אוחראנקה".

שבע פעמים נערכו אצלי חיפושים, שבמהלכם הוחרמו לא מעט מסמכים היסטוריים מעניינים, אך אף אחד מהם לא היה יקר לי כמו המכתב הזה של טולסטוי. בגלל אובדנו, במשך זמן רב לא העזתי לפרסם ברוסיה את תוכן שיחתנו. רק קטעים ממנה יצאו לאור בזמן נסיעותיי בקנדה ובדרום אפריקה.

כשאני מעלה בזיכרוני את היום הבלתי נשכח ההוא, אני חי מחדש רגעים של שאר רוח ואמונה בניצחונה של אחוות העמים, ברעיון המרענן של העבודה, בעתיד הטוב יותר עבור העמים הסובלים דיכוי והשפלה – בכל הדברים שעליהם חלם ביאסנאיה פוליאנה מורנו הדגול.