בעיית השלל במלחמות

מדור הסטורי • 16/6/2018 כניסות

במלחמת ששת הימים ניתאי נתקל פעם ראשונה בנושא השלל. בביה"ס ובתנועה לא דיברו אף-פעם על כך.

לקיחת שלל עוררה באופן אינסטנקטיבי סלידה עזה בניתאי. הוא שאל את עצמו: "האם בשביל זה יצאנו למלחמה?" הוא החליט שהוא לא יקח "משרוך ועד נעל", ממש כמו אברהם אבינו.

אבל כבר ביום הראשון של המלחמה הוא ראה את וותיקי הסיירת בוזזים מחנה ירדני אי-שם בעמק דותן. הוא שהעריץ אותם עד אז ולא יכול היה להשלים עם מראה עיניו.

למחרת הזחל"ם שלו עבר ליד משאית ירדנית נטושה, מלאה בציוד. אחד החבר'ה מילא את הקיד-בק שלו בציוד מסוגים שונים. לפתע מפקדו של ניתאי הרים את העוזי שלו ואיים על אותו בחור שאם לא ירוקן את הקיד-בק בו במקום הוא יירה בו. הבחור רוקן את מרכולתו בבהלה. זה דווקא מאד מצא חן בעיני ניתאי. אבל בסוף המלחמה הוא שם לב שהמפקד ניסה להעביר תיק מלא שלל מלחמה במחסום שבין רמת הגולן לישראל ליד קיבוץ דן.

מפקד החטיבה ממש עודד לקיחת שלל. כשהם כבשו את המחנה במסעדה, החיילים פשטו על בתי המחנה שהיו עדיין מלאים כל טוב, כאשר המפקד מסתובב ביניהם וממריץ אותם לבוז בז. חיילים איימו זה על זה בנשקם בריבים על השלל.

בתום המלחמה ניתאי שמע שמפקד גדוד, מקיבוצו שבעמק חפר, אסף את כל השלל של פיקודיו, והעלה אותו באש; ניתאי העריץ אותו על מעשהו זה. לאחר שנים ראה בדיר הצאן של קיבוץ אייל קומפרסור שנלקח כשלל מלחמה מקלקיליה (כידוע בהוראת דיין, החלו לגרש את תושבי קלקילה).

איתן קליש