השבוי שלנו

איתן קליש • 3/6/2018 כניסות

השבוי

אבא, אני כותב לך, על מקרה פעוט לכאורה, שבכל זאת דכדך את רוחי.

הזחל"ם שלי קיבל משימת סיור בכפר על "הגבול" החדש עם סוריה, שנוצר עם גמר הלחימה של ששת הימים. לפתע הבחנו בין בתי הכפר הסורי הנטוש בדמות של חייל סורי. היה רגע של מתח וכל הרובים כוונו אליו. קראנו לו בערבית שירים את ידיו והוא אכן עשה כך. קראנו לו להתקרב אל הזחל"ם שלנו והעלנו אותו עליו.

הוא היה בחור נמוך קומה, צעיר מאד, ממש נער. נתנו לו מימיה והוא שתה ושתה. ראינו שהוא כמעט מת מצמא. ראינו שהוא מותש, ולמרות שהיו בינינו כמה דוברי ערבית הם לא הצליחו לדובב אותו. ניחשנו שחבריו זנחו אותו בבריחתם המבוהלת, ורחמינו נכמרו עליו. פתחנו את מנות הקרב שלנו ונתנו לו לאכול.

נסענו להסגיר אותו למחנה שבויים גדול שהוקם בימים האחרונים ברמת הגולן. הנסיעה ארכה שעות ולאט לאט הוא התחיל מספר על עצמו ועל משפחתו. אני שלא ידעתי ערבית, הבנתי שהוא בא ממשפחה ענייה מאד, והתגייס לצבא מסיבות של פרנסה. עדיין לא מלאו 17 שנים, וכמו ששיערנו הוא פשוט ננטש ע"י חבריו.

משהגענו למחנה השבויים, ראינו מאות שבויים יושבים על הארץ, ידיהם על ראשיהם, ואנשי המשטרה הצבאית מסתובבים ביניהם. המפקד שלנו הוריד את השבוי מהזחל"ם, נתן לו יד ולקח אותו לשער המכלאה הענקית.

כעבור כמה דקות מפקדנו חזר בלי השבוי, ואנו ראינו שהוא מדוכדך. שאלנו אותו מה קרה? והוא סיפר לנו שהוא מסר את השבוי לשומר גברתן שעמד בשער המכלאה. כמו שהוא מסר אותו לידי השומר, הלה הוריד לו מכה הגונה על הראש, קילל אותו בערבית, והושיב אותו בכוח על הקרקע. לשאלת מפקדנו למה הוא עושה את זה, הוא ענה: "זאת קבלת הפנים הסטנדרטית כאן, אם הם לא יפחדו מאתנו הם עלולים להתמרד".

אבא, אתה חינכת אותי על אחוות עמים, זה אפילו היה כתוב על שער העתון שלנו, אבל אולי זאת אשליה?

בנך האוהב, שמקווה לחזור בקרוב למשק.