פרשת "ויקרא"

ספריית גזית • 12/3/2018 כניסות

פרשת "ויקרא"        

                                                           

היום אנחנו פותחים את ספר ויקרא, שהוא השלישי מבין ספרי התורה, וכך נקראת הפרשה הראשונה שלו. כמו הפרשיות הקודמות, שעסקו בפרטי פרטים במשכן, גם לפרשה זו קשה לבן-דורנו להתחבר, מאחר שהיא עוסקת בקורבנות שיש להקריב לה', ונושא זה משקף תרבות קדומה ואכזרית, אתוס קדום, וצורת עבודת אלוהים, שנדחתה ע"י היהודים כבר לפני אלפיים שנה, לאחר חורבן המקדש, ואת מקומה תפסו התפילות, המצוות ומעשי צדקה.

תרבות הקורבנות משקפת תפיסה אלילית של של ה'. למרות שרבנים רבים יסבירו לנו שלא ה' הוא זה שצריך את הבהמה המוקרבת, אלא המקריב מתקרב ע"י כך לאלוהים, לא זאת התפיסה העומדת בבסיס הסיפור על יצאת נוח מהתיבה: " ויצא נח ובניו ואשתו... ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה... ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח. וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל ליבו: לא אוסיף לקלל  עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית,ח, י"ח-כ"א). לסיפור נוח יש סיפור מקביל בבלי, וגם שם מתואר כמה קשה היה לאלים בלי הקורבנות של בני האדם.

מלבד המקור האלילי של מנהג הקרבת הקרבנות, גלומה בו תפיסה תיאולוגית מאד לא מוסרית לדעתי. חלק חשוב בקרבנות הם קרבנות "חטאת", אשר כשמם כן הם. אתה מכפר על חטאך ע"י הריגתו של בעל חיים, וכך אתה משיג את סליחתו של אלוהים. כבר נביאי בית ראשון יצאו בשצף קצף נגד התפיסה הזו: "למה לי רב זבחיכם, יאמר ה', שבעתי עולות אילים... ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" ישעיהו, א, י – כ"ד). להעמדה זו של מוסר מול קרבנות מצטרפים נביאים נוספים, כמו ירמיהו ומיכה.

למרבה הפלא יש לא מעט יהודים, בימינו ובארצנו, שמייחלים להחזרת עבודת הקרבנות, עם בניית בית-המקדש מחדש, או עם בוא הגאולה ואינם מבינים את העיוות הדתי מוסרי הכרוך בעבודה זו.

ידועה המחלוקת בין הרמב"ם (מורה נבוכים פמ"ו) ובין הרמב"ן על פרשתנו. לפי הרמב"ם הקרבנות הם תגובה למחשבת האלילים של בני ישראל יוצאי מצרים. אותם יהודי עבר לא יכלו לעמוד בדרישותיה של המדרגה הרוחנית הגבוהה שה' הועיד להם וכתוצאה מהמדרגה הנמוכה בה היו, צריך היה להתחשב בצרכים הפולחניים הבסיסיים הנמוכים שלהם, וביניהם הצורך בפולחן הקרבן. בתגובה לכך אומרת התורה תן להם להקריב קרבנות.

אז מה ההסבר של הרמב"ן? יש לו הרבה הסברים. בסופו של דבר הוא אומר על דרך הסוד (הקבלה) שהקרבן נועד לקרב בין ה'דוד' וה'רעיה' ( הקב"ה ועם ישראל).

 

איך מושג הקרבן מדבר אלינו, היהודים החילוניים?

מילון אבן שושן מגדיר את המשמעויות השונות של המושג קורבן. אחת המשמעויות היא "ויתור מרצון על דבר מה יקר לטובת אחרים".

אתוס ההקרבה העצמית הוא מאד אקטואלי בתרבות שלנו. המחבל הפלשתינאי מהשטחים, המתנחלים שאיבדו את חבריהם בנסיעה בכבישי ה"גדה", כולם מדברים במונחים של "קורבן". אבותינו החלוצים בני העלייה השניה הקריבו הרבה למען אידיאלים סוציאליסטים ולאומיים. הם היו בני המעמד הבינוני, והם ויתרו על קריירה וחיים נוחים כדי לממש את החזון הציוני ואת החזון הסוציאליסטי, וכך כותבת אחת החלוצות:

" והיה לי זה במקום הבית החם אשר בגולה. התפנוקים, התרבות, המוסיקה והתיאטרון – כל אלה מאחורי, אשכחם! בכבוד אשא את תואר הכבוד – פועלת. זרקתי מעלי את עגילי הזהב ואת הטבעות, הורדתי את הצמידים מעל ידי, את שמלות המשי הסתרתי על קרקעית המזוודה, את נעלי הלכה החלפתי בסוליות פשוטות, שמלת בד פשוטה לבושי..." (מתוך הספר: "כאן על פני האדמה").

דור המייסדים של קיבוצינו ויתר ברובו על לימודים גבוהים, על מקצוע, על גידול הילדים בבית, על רכוש פרטי, על זכות ההורשה, על מכונית פרטית ועוד ועוד, כדי לבנות את החברה האידיאלית ברוח ערכי השיתוף והשוויון. עם התמוטטות האמונה בערכים אלו החל ערעור על  הקורבן הזה, וותיקים רבים בתנועה הקיבוצית חווים אותו בכאב בנוסח "החלום ושברו".

בתוך האתוס הליברלי האינדיוידואליסטי המתפשט בימינו במערב, גלומה האפשרות של התנכרות טוטאלית לערך הזה של קרבן  במובן של "ויתור על דברים יקרים לך לטובת אחרים", וגם אופציה זו היא קיצונית לדעתי.

 רבים חושבים: "מדוע שאוותר על חלומותי ושאיפותי הלגטימיים למען מישהו אחר?". לפעמים יש כאן דילמה אמיתית, אך אימוץ גישה כזו והליכה עד הסוף בכיוון זה איננו מוביל לגישה אנושית. לדוגמה, גישה כזו חותרת תחת אפשרות של חיי משפחה בריאים.

גישה בריאה יותר שמעתי מפי אם צעירה, שלא מזמן ילדה את התינוקת הראשונה שלה שאמרה: "אני מרגישה שעלי להקריב הרבה דברים מאז שנולדה התינוקת שלי – טיולים, ריקודים, בילוי עם חברים – הכל נדחה לזמן לא ידוע. אבל אני עושה זאת מאהבה ומבחירה".

את הדילמה הזו היטיב לבטא הלל הזקן באומרו: "אם אין אני לי – מי לי? וכשאני לעצמי – מה אני?

אני מבין את המימרה הזו כך: עליך לדאוג להתפתחותך הכלכלית והרוחנית, כי איש לא יעשה לך את העבודה הזו. אבל אם תחיה רק לעצמך ובשביל עצמך, תאבד את טעם החיים.