פרשת השבוע "וירא"

איתן קליש • 31/10/2017 כניסות

פרשת "וירא" - שני סוגי אמונה

פרשת "וירא" (בראשית פר' י"ח – כ"ב) המתחילה בפרשת הויכוח על החרבת סדום והמסתיימת בסיפור עקדת יצחק, מציגה יפה את שתי הפנים של התורה – הפן האנושי ההומניסטי ומולו הפן התיאוצנטרי (האל וציוויו במרכז).

כאשר ה' מודיע לאברהם שהוא עומד להחריב את סדום, הוא מציג את עצמו ככפוף לערכים כמו צדקה ומשפט : "המכסה אני מאברהם אשר אני עשה, ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בך כל גויי האדמה.כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו". אין כאן תפיסה של אל שרירותי, קפריזי כמו אלי בבבל או יוון (לא כולם). אברהם "מסתער" על האתגר, מתווכח עם האל ואף מוכיח אותו בשם ערכי הצדק והמשפט.

חז"ל ופרשנים מסורתיים אחרים נדהמו מעוצמת התוכחה והבוטות שלה, ומחוסר הפחד שאברהם מגלה: "האף תספה צדיק עם רשע...חלילה לך מעשות כדבר הזה הזה... השופט כל הארץ לא יעשה משפט?".. חז"ל מאד העריכו את אברהם על התנהגותו זו. הם הרי גינו קשות את נוח ("הצדיק" היחיד לפני אברהם) על שלא התווכח עם האל על תוכנית המבול שלו, ועל שלא הודיע לבני דורו את העומד לקרות. כלומר ממקורות היהדות יש לנו גיבוי לטיפוס "המאמין הביקורתי", שנאמנותו כפופה לערכים עליונים ולשיפוט תבוני, ואולי נאמנותו לאל נובעת מכך שאלוהים מזוהה עם אותם ערכים.

ועתה נעבור לפרשת העקדה. כאן דמות האל שונה לגמרי. בפרשה הקודמת האל מבטיח לאברהם את התגשמות כל ההבטחות שנתן לו, מבטיח לו ולצאצאיו עתיד מזהיר, ומדגיש את כפיפותו שלו לערכי הצדק והמשפט. כאן האל נותן פקודה מדהימה: "קח את בנך, את יחידך אשר אהבת, את יצחק, ולך-לך אל ארץ המריה, והעלהו שם לעלה...". ואברהם בניגוד מוחלט לדמותו מפרשת סדום – שותק! אברהם לא יודע שהאל רק מנסהו (כפי שנכתב בפסוק הקודם). אז למה הוא שותק? אולי בגלל שזהו אל שהוא לא מכירו. אל מפלצתי, אכזרי ובלתי מוסרי: אל שמצווה על "עבודה זרה" (בניגוד לכל האיסורים בתורה (קרבן הבן שהועלה למולך היה פולחן מקובל אצל הכנענים).

לאברהם יש "קייס" ברור לתבוע את האל: הרי יש כאן התכחשות לכל ההבטחות מהעבר: כיצד אברהם יהיה לגוי גדול אם אלוהים לוקח את בנו אחרי ציפייה של עשרות שנים לבן? יתר על-כן, בפרק הקודם ה' אמר לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע", ובפרק י"ז, 19, ה' מצהיר: " אבל שרה יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו".

מדוע אברהם לא שולף את כל הארגומנטים האלה? למה הוא שותק, ופונה לבצע את המעשה המחריד?

לפי ישעיהו לייבוביץ, אברהם שתק לא מתוך פחד, שכן ראינו בפרשה הקודמת,שאברהם מסוגל להעלות את שאלת – "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?". לפי ליבוביץ אברהם ידע שעכשיו עומדת אמונתו למבחן. הוא הבין שעתה נבחנת אמונתו בה', האם היא לשם קבלת שכר, לשם מימוש ההבטחות, האם היא מניחה דרכים מסויימות של השגחה אלוהית, או שהיא "אמונה לשמה" בה', גם כשהמאמין אינו מסוגל להבינו, וגם כשכל ההבטחות והציפיות מתבדות.

ליבוביץ מפנה את תשומת ליבנו, ובצדק, לכך שהמחבר המקראי מעדיף את סוג האמונה שמתגלה בפרשת העקדה, על פני זו שמתגלה בפרשת סדום, שכן אחרי הויכוח בפרשת סדום, נאמר שאלוהים פשוט הלך לדרכו ולא שיבח את אברהם. לעומת זה אחרי שמסתיימת פרשת העקדה מלאך אלוהים אומר אל אברהם: "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה..." והוא חוזר על כל ההבטחות שניתנו בעבר לאברהם. כלומר מכל הניסיונות שאברהם עמד בהם רק הניסיון הזה, שהוא במהותו צייתנות מוחלטת לריבונו של עולם, רק הוא הופך את אברהם למאמין המושלם.

אכן, כל הדתות מהללות צייתנות עיוורת, ומכאן סכנתן. אנו יכולים לשאול את עצמנו איזו סוג של מאמין ואמונה אנו מעדיפים?

דמות המאמין שליבוביץ דוגל בו, הוא אברהם של העקדה. ליבוביץ מודע לכך שדמות מאמין זה אינה הומניסטית, אבל אצל לייבוביץ יש תהום בין הומאניזם לאמונה דתית. בעיני, דמות מאמין כזה, היא מפלצתית. הוא ימלא אחר כל צו, אין אצלו "פקודות בלתי חוקיות בעליל". וראינו מה דמויות כאלו עוללו במשטרים טוטליטריים.

אם נביט על עצמנו, נראה שגם בקרבנו היו (בדרגות שונות) אנשים בעלי אמונה עיוורת בערך זה או אחר. אמנם, רוב אנשינו מוכנים להיפרד מאמונות שהכזיבו, ולא ישפכו דם בשבילן. הסיבה היא, שאמונותינו נובעות מערכים ואינטרסים אנושיים, והן כפופות לבדיקות חוזרות של צרכינו וערכינו. דוגמאות היסטוריות לא חסרות. למשל, בקיבוצים שלנו, היו לא מעט אנשים שהצדיקו את הטיהורים הגדולים שעשה סטלין, בשנות השלושים, כולל את חיסול מנהיגי התנועה הבולשביקית - בוכארין, קמינייב, ראדק וריקוב – במשפטי ראווה מזעזעים. יצחק פטיש מספר בספרו (הסחרור והעוורון, 2003), כיצד ב"משפט" ציבורי שנערך באותם ימים בנושא משפטי הראווה האלו, טען "הסניגור" מרדכי אורן, שלסטאלין "מותר הכל" (שם, 84). לימים אותו מרדכי אורן, הועמד למשפט בפראג, ושימש כעד במשפט הראווה של סלאנסקי, נדון למאסר וישב בכלא. אך גם כשחזר מן הכלא הצ'כי לארץ הוא מצהיר שלא נואש מעתיד הסוציאליזם בברית המועצות ובדמוקרטיות העממיות" (עמ' 167).

ברור שלפי תפיסתי , סוג זה של אמונה תיאוצנטרית (ובמיוחד אם במרכזה יעמוד הקומוניזם או הפשיזם) הוא שלילי לגמרי. אני תמיד מעדיף אמונה הומניסטית השמה את ערכי האדם במרכז.

איתן קליש