הטור של יעל חביב

מדור הסטורי • 28/5/2018 כניסות

הטור של יעל חביב

האם יש גיל בו אי אפשר יותר להשתנות?

רוב בני האדם נוטים לראות את החסר. מה אין, מה לא הספקנו ומה אנו לא יודעים. האם אפשר בגיל מבוגר לשנות גישה?

אחד הדברים המרגשים בטיפול הוא לשמוע את התובנות תוך כדי ובסוף תהליך. רוב בני האדם נוטים לראות את החסר: מה אין לי, מה טרם הספקתי, מה הייתי יכול ולא עשיתי, מה אני לא יכול או לא יודע או לא רוצה.

משום מה הנטייה הראשונית שלנו מדוברת בשפת השלילה.

המוח שלנו הוא כמו מחשב מתוכנת היטב ולא צריך הרבה בשביל להזין בו איזה תוכן שנרצה ושם הוא יתקבע לעד. למשל, תחשבו על מקום מסוים שאתם נוהגים אליו. הנהיגה נעשית באופן אוטומטי ואין תהליך חשיבה בהגעה אל היעד.

למשל, מתכון מסוים שאתם כבר שנים מכינים אותו. ההתנהלות היא מותנית והביצוע הוא מושלם. ברוב התחומים בחיינו אנחנו פועלים באופן אוטומטי ולרוב במשך שנים באותו האופן. "ככה אני רגיל", "שנים שאני נוהג כך", "לא יודע למה, ככה אני פועל" ועוד ועוד.

האם יש גיל שבו אנחנו כבר לא יכולים להשתנות?

בגדול אענה לכם שעל פי תפיסתי אין גיל כזה. בכל גיל, מצב, מצב גופני, תודעתי וריגשי אפשר להשתנות. טווח ההשתנות? זה כבר לחלוטין סובייקטיבי ופה נכנסת הפרספקטיבה..

דמיינו לכם ציר ארוך ארוך. כזה שעובר משדה הראייה של צד ימינכם ועד סופו של שדה הראייה לשמאלכם. מכל נקודה על הציר הזה תראו את האופק שלמולכם מזוית אחרת. עבור אחד זה יהיה כמעט אותו הדבר,עם שינוי מינורי ועבור אחר זה יכול להיות שינוי דרמטי ואולי יגלה שרואה דברים נוספים או בצורה אחרת.

רוב האנשים שמגיעים לטיפול מגיעים מתוך מצוקה של גילוי או חווית השלילי. יחסים מעורערים, חרטות, חרדות, תסכולים.

האם יש דרך לעורר את המוח לראות דברים אחרת? מנקודת ראות שונה? חיובית יותר? מקדמת? כן,כן וכן!

אחד המשפטים הנפוצים שהוחדרו בנו עוד מילדותינו הוא להסתכל על חצי הכוס המלאה.אז אם שנים אתה עומד באותה הנקודה משם רואים את החצי הריק , כנראה שעל מנת לראות את החצי המלא או לראות שהריק הוא לא העיקר עליך לזוז מעט על ציר הפרספקטיבה.

ולמה אני כותבת את כל זה בהקשר של שבועות ונזכרת בשיר האהוב עלי 'מלאו אסמינו בר'? כי זהו שיר מלא באופטימיות, בראיית החיובי ובראיית ה"יש".

השיר יצא לאור כעשור לאחר קום המדינה, תקופה לא קלה בלשון המעטה, ולמרות זאת עדיין היתה לשרים ולמאזינים את היכולת להאמין בגדול, לחלום, להיות בעלי חזון ושמחה גדולה. נכון, היה קשה, היו התמודדויות עם אובדן חיי אדם, מחלות, מלחמות, פרעות - ויחד עם זה היתה הסתפקות מהדברים הטובים שבחיים שנתנו את הסיפוק והאושר האמיתי שבלב.

הציצו רגע אל תוך "אסמיכם": מה אתם רואים שם? חוסר? עצב? או אולי שמחה גדולה וחיים טובים? אם אתם חווים שם קושי - זה המקום לזוז על ציר הפרספקטיבה שלכם ולתכנת את המוח לצורת חשיבה והסתכלות אחרת.

אני יודעת, לכאורה כל כך פשוט רגע לזוז על הציר הזה ולראות דברים אחרת.. לשנות ״התקנה״ של תוכנה באיווחת לחיצה על כפתור ה״אנטר״ - אני יודעת שזה לכאורה…

אז מה? בואו נשנה גם את הפרספקטיבה שלנו לגבי חווית ההתמודדות עם קושי!

הכל שאלה כיצד אנחנו מתוכנתים לראות את הדברים והאם המוח שלנו יכול ללמוד לראות דברים חדשים/נוספים מבעד למה שכבר מותקן בו.

הביא לדפוס: איתן