ספרים של חברים מגזית (כתבה משנת 2010)

שונות • 15/1/2018 כניסות

מצאנו לנכון לציין את ביכורי הספרים שנוצרו על-ידי חברנו השנה. מאחלים לכם שאלו יהיו רק הביכורים של יצירתכם.

תגובה על ספרו של חיים שורר "בנתיב הזכרון" -מכתב מעופר לפידות

שלום חיים,

אני יושב בבית קפה אשר על שפת הנהר בבנגקוק שבתאילנד, וקורא את זכרונותיך ב"נתיב הזכרון".

עורי הופך חידודין חידודין, דמעות מלחלחות את עיני, וגולשות מזויות העין במורד הלחיים. אני מביט סביב בזהירות, ומוודא כי אין איש צופה בי, ובשקט מוחה את הדמעות, אלא שהללו סרבניות הן, וממשיכות לזלוג בעודי מתקדם ב"נתיב הזכרון".

אני חושב לעצמי - הנה אני, דור שני לשואה, בן הקיבוץ אותו ייסדת יחד עם הורי - באמונה, באהבה ובתקווה, יושב בנכר על גדת הנהר, וחושב על ימים אחרים שלך ושל ידידיך ומשפחתך במזרח אירופה בתקופה הנוראה ההיא ובגורל האכזר שפקדו את עמנו בכלל ואת משפחותינו בפרט, ונרגש עד לקצות שערותי למקרא סיפורך.

החוויה שהענקת לי, בהחלטתך ללקט את העובדות, לצרפם לזכרונות ולפרסם את סיפורך, היא בלתי נשכחת וחשובה לאין שיעור.

---- כל הכבוד על האומץ והנחישות להביא את סיפורך לידיעת הציבור.

אין לי ספק שהוא ישפיע על רבים מהקוראים האחרים כפי שהשפיע עלי.

יישר כח. רק בריאות ואושר,

שלך,

עופר לפידות

=========================================================

"מחכים ללנק"

אירוע ב"יד-ושם"

דבורה ודני שכנר, בני משפחה וחברים רבים, הוזמנו מטעם "יד-ושם", רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, למפגש לרגל הוצאתו לאור של הספר שכתב יהושע שכנר וערכה דבורה, "מחכים ללנק". בהזמנה נכתב, בין היתר:

"מחכים ללנק הוא תעודה נדירה, המתארת בפרוטרוט את חיי האנשים במחבוא, שניצלו מגירוש למחנות המוות וזכו לחוות את רגע השחרור... 'יהודים שיחיו בעוד שבעים שנה, במציאות שפויה, נורמלית – האם יוכלו להבין את מה שהתרחש כאן?'... המילים האלה, מתוך יומן אישי של יהודי ששרד משם, נכתבו בפלנטה אחרת. במחבוא מתחת לפני האדמה, בור שבמכרה חול נטוש, שבו מצאו ארבעה עשר יהודים מסתור. במשך ששים וארבע שנים הן נותרו ללא מענה, כתובות בכתב יד צפוף בקובץ מהודק של מחברות, והמתינו לפרסומן"...

"עיני שקד חומות" – ספרן של אסנת כהן ומיכל קריספין

(קטעים מראיון)

מה הוביל אתכן לכתיבת הספר?

ראשיתו של הספר ביומן לאקוני, שבו תיעדה אסנת מדי ערב את עיקרי הדברים שחוותה, לאחר ששבה הביתה מבית החולים, בתום יום רצוף מאבקים ותהפוכות במלחמה הנואשת על חייו של איציק. המשכו – הבנה שמלאכת הכתיבה היא בבחינת תהליך של ריפוי והחלמה.

כיצד בפועל התבצעה מלאכת הכתיבה?

הכתיבה יצאה לפועל בשלבים אחדים במשך למעלה משלוש שנים, במפגשים של פעם עד פעמיים בשבוע. לכל מפגש הוקדשו כשלוש שעות, כולל ארוחת בוקר טובה. בשלב הראשון אסנת סיפרה את סיפורה באופן ספונטאני, בהסתמך על על המשפטים הלאקוניים שביומן, ובעיקר בהסתמך על הזכרון המוחשי שירד עד לפרטים ולדקויות. מיכל הקלידה והגישה פעם אחר פעם את ממחטות הנייר...

טלי גורן ספיר מספרת על הספר "ספר הראשונים":

מתוך היכרות שלי עם אחת מהנשים הפעילות בציפורי, פנו אלינו נציגות מציפורי שהחליטו לתעד את סיפורן של משפחות המייסדים במקום. הרעיון עלה אצלן מתוך הכרה שהמייסדים הולכים בדרך כל בשר ועוד מעט כבר לא יהיה את מי לשאול.

הפרוייקט הזה היה מיוחד עבורנו, ב"קול החיים", כי עד אז ערכנו רק ספרים משפחתיים. מתוך האמונה שלנו כי לכל ארגון יש סיפור ביוגרפי משלו, נענינו בשמחה לאתגר. הפרקטיקה היתה כזאת שבכל פעם בה נסענו, יעל קולקר ז"ל ואני לציפורי, נפגשנו עם מספר משפחות וראיינו אותן. מראש קבענו שלכל משפחה יוקדשו מספר עמודים וכך גם תמללנו. כשלמדנו להכיר את ההיסטוריה, ניגשנו לכתוב את מה שקראנו לו "השער הציבורי". פרק זה עסק קצת בהיסטוריה של המקום והרבה בהקמתו המחודשת. גוללנו את סיפור הכיבוש במלחמת העצמאות, את ההתארגנות המשקית והחקלאית, הוספנו סיפורי מקום מכלל תחומי החיים: תרבות, חינוך, התפתחות פיזית, קליטה וכד'. חלק מהמידע אספנו בארכיון "לבון" של תנועת העבודה, ענין רב בפני עצמו, וחלק נאסף תוך כדי שיחות עם החברים.

הפרק הרחב יותר נקרא "שער משפחתי" בו כאמור נמצאים סיפורי המשפחות – 21 משפחות שנבחרו ע"י הצוות איתו היינו בקשר. במהלך העבודה נפטרו חברים בציפורי, מה שהעצים את צדקת ההשקעה. יעל נפטרה לאחר שסיימנו את כל חובותינו להם.

את העיצוב הגראפי עשתה חברת המקום, עיצוב יפיפה, הוסיפה תמונות והחייתה את הכתוב.

בדיוק לפני שנה, בחג השבועות, חילקו את הספר בין כל תושבי ציפורי.