קיבוץ גזית

הייתי מחנכת ב"מוסד"

בשנת 1965, בהיותי כבת 24, אם לתינוקת בת שנה, לערך, בוגרת ענף הצאן וחברת הנוער "ארזים", ללא כל היכרות מוקדמת עם  המוסד החינוכי, נשלחתי ע"י הקיבוץ להיות מטפלת בכיתה ז'. היו אלה  ילדי "עופרים": ערן, עידית, עמירם, עמית וחבריהם - קבוצה עסיסית וסוערת יחד עם מקביליהם התוססים לא פחות מעין דור, אשר חולקו לשתי קבוצות מעורבות מקבילות – "סהר" ו"זמיר". בשנת הלימודים, לצדה של יעל קלדר, המחנכת המתחילה מעין-דור, הייתי אני, המטפלת המתחילה של "זמיר". בחופשות הייתי המטפלת של ילדי גזית, שחזרו זמנית לשם "עופרים". כך התחיל פרק המוסד החינוכי שלי, שהסתיים לפני כשמונה שנים. אלא שבעוד שכל אחד מהחניכים "בילה" במוסד החינוכי לכל היותר שש שנים, הרי שאני "ביליתי" בו 35 שנים, עם הפסקות לא ארוכות, לאחר שנולדו ילדי  ובמהלך לימודי, עם תוספת של שנים אחדות ב"עמקים-תבור", שהפך בהדרגה להיות בית-ספר, ללא לינה משותפת.

רוחב היריעה הוא, מן הסתם, גדול ורב, ואינו מתאים לכתבה בעלון. לכן לא אוכל להתייחס למשל לשאלה מה הם התהליכים החברתיים והאחרים שגרמו לסגירתם של מוסדות החינוך והפיכתם לבתי-ספר, או למשל לסוגיית הלימודים במוסד החינוכי. אסתפק בהכללה גסה בקביעה שסגירת המוסדות החינוכיים הייתה סימפטומטית לשינויים הסוציולוגיים העמוקים שהתרחשו בתנועה הקיבוצית בעשורים האחרונים, כשבמרכזם – העתקת מרכז הכובד מהכלל אל הפרט ומשפחתו.

לא אתייחס בהרחבה גם לנושא רמת הלימודים במוסד החינוכי. אוכל רק לומר, שגם בתקופות שהחניכים לא ניגשו לבחינות הבגרות, באופן מכליל, בהגיעם ללימודים גבוהים – תמיד היו מצליחים ואף מצטיינים. בראש ובראשונה בגלל הערכים שעליהם חונכו, כגון, אחריות, חריצות, חשיבה עצמית ו"ראש פתוח".

הנוסחה, שהציע בשעתו שמואל גולן, נראית ממרחק הזמן אנכרוניסטית משהו, ואינה תואמת את מאפייניו של הבוגר הטיפוסי, כפי שאנחנו מכירים אותו. נראה לי שהמאפיינים הבולטים אינם קשורים לזהותו המפלגתית או הקיבוצית של הבוגר, אליבא שמואל גולן, אלא לשאלה: איזה אדם הצמיח החינוך שלנו, שנשען על עמודי השותפות של שלושה גורמים: המשפחה, הקיבוץ ומערכת החינוך -  מבית התינוקות ועד לגיוס לצבא.

מה שהתברר, בשונה מציפיותיו של שמואל גולן, הוא שמי שגדל בקיבוץ והתחנך על ערכיו, אינו בהכרח רוצה ו/או מתאים לחיות בקיבוץ, ולעתים דווקא בוגרי החינוך המשותף הפכו להיות מתנגדיו הרדיקליים ביותר של הקיבוץ כשיטה וכצורת חיים. לא פעם – שלא בסתירה לקשר שהם מקיימים בחום ובנאמנות עם ביתם-קיבוצם. ההרחבות בתנועה הקיבוצית מלאות בשכאלה.

נראה לי שמה שכן מייחד את  בוגרי המוסד החינוכי בהכללה גורפת הוא, עולם הערכים שהופנמו: מידה רבה של עצמאות, אחריות ואכפתיות, חריצות, כבוד לעבודה, כשכל עבודה מכבדת את בעליה, יכולת להתמודד ו"ליפול על הרגליים" בכל מצב שנקלעים אליו, יכולת הסתגלות ועמידות, רגישות סוציאלית, נאמנות ועוד. בשנותי שלי במוסד החינוכי, השאיפה שלנו, של "חבר העובדים", הייתה לאפשר לחניכים לצמוח על פי דרכם, לא לכפות יותר מההכרחי, ולהתחשב באופן האמיתי ביותר עם הצרכים הייחודיים של כל אחד ואחד. זאת בידיעה שכל אדם חווה את נעוריו רק פעם אחת בחיים ואל לנו, המבוגרים, לגזול מהם את חוויית נעוריהם.  

מאוד אהבתי את מוסד "תבור". לעלון הפנימי של המוסד קראו "בחממה", והמוסד באמת היה סוג של חממה. לטוב ולרע. סגור בתוך עצמו. כל קבוצה יחידה לעצמה, עם לא מעט התנשאות, "גאוות היחידה" והכרה בכוחו של היחד. ולצד אלה, אוטונומיה של נעורים, עם המון שמחה, המון יצירה ועשייה, המון אנרגיות והמון יופי. הלימודים היו באחריותנו, המבוגרים. אבל חיי החברה והתרבות נוהלו באמת על-ידי החניכים, כשאנחנו משמשים רק יועצים, מלווים ומעניקי ממחטות ומחמאות. המפקחים ממשרד החינוך, שהיו באים מעת לעת  לבקר אותנו, היו חוזרים ואומרים: "יש לכם כאן בונבוניירה. שמרו עליה!"

עם זאת, לצד היופי היו גם החלקים הקשים. חלקם שייכים לגיל, והם אוניברסליים, בלי קשר לצורת החינוך. כל פסיכולוג מתחיל יוכל לספר על כך. לא פעם ייחסו בוגרי המוסד את מצוקותיהם לצורת החינוך, ואנחנו ידענו שלא כך, אבל לך תשכנע נער עיקש. עם זאת, ללא ספק היו גם מצוקות שנבעו מהשיטה. הקבוצה שאליה נולדת במקרה, לא עמדה לבחירה. זה היה גזר דין מבית התינוקות ועד לצבא, כמעט ללא הקלות בדרך.  עם כל הלחצים וכל האכזבות. מראש ידעת  כיצד יגיב כל אחד, מראש ידעת בדיוק מי הוא מי ומה הוא מה, אם כי, היו גם הפתעות. לא מעט חניכים שגדלו באותה קבוצה כל שנות צמיחתם, לא פעם, אחרי הפסקה  של שנים – גילו מחדש את בני קבוצתם, והנה הם שונים לחלוטין ממה שנחקקו בזיכרון. גם זה קורה.

אילו הוחלט לחדש את המוסד החינוכי, והייתי נשאלת – "מה היית משנה?" – הייתה לי על כך תשובה חד משמעית: את הלינה. לא הייתי משאירה את הלינה המשותפת. כיום אני יודעת עד כמה שגינו בהשאירנו את החניכים שלנו לבדם בלילות, גם אם מעת לעת שומר הלילה היה בא לוודא שהכל בסדר. כי הבעיה הייתה ששום דבר לא היה בסדר. נכון שנתנו בחניכים שלנו אמון מלא, ונכון שבדרך כלל הם גם היו ראויים לו. ועם כל אלה – בעצם זו הייתה פרצה מאוד מסוכנת, שהשאירה מקום למעשים של אכזריות והטרדה – מינית ולא מינית – עד כדי התעללות. ואנחנו היינו ולא היינו שם בשבילם. בילינו שם שעות ארוכות. גם בערבים. בין 2-4 ערבים בשבוע, שבוע אחר שבוע. אבל לא היה בכך די. בשעה 23.00 נסענו הביתה, והנערים נשארו לבדם. עד היום אני יודעת רק את קצה הקרחון. אין לי ספק בכך. כי אני גם יודעת שאחד מהערכים הבסיסיים והכמעט מקודשים של חברת הנעורים הוא ערך הנאמנות והלויאליות. "אצלנו לא מלשינים", היו מתחמקים משאלות. וגם עם צבת מלובנת אי אפשר היה להוציא מידע. רק כשהגיעו מים עד נפש, ואז לא פעם, התברר שהפרשה מתרחשת מתחת לאפנו כבר חודשים ארוכים ואף יותר מכך. כך עם סמים, כך עם אלימות מינית וכך עם השפלות ורדיפות. על כך אני מכה על חטא ומצטערת מאוד. בהחלט אפשר היה לחסוך את הסבל של אלה, ששלמו מחירים כבדים על אוטונומיית הנעורים, שבה חיו במשך שש שנים ארוכות.

בהתבוננות ממרחק השנים – אני רואה את המוסד החינוכי כעוד אחת מהמסגרות שיצר הקיבוץ מתוך תפישה אידיאולוגית, שהשנים הפכו אותה ללא רלוונטית. כך גם המוסד החינוכי אינו רלוונטי יותר למציאות המתפתחת והמשתנה. אני חושבת שהיה גם רע ובעיקר היה טוב. אינני מתגעגעת, ואני שמחה ואף גאה על כך שזכיתי להיות שותפה בתוך קבוצת אנשים נפלאים, שראו את חינוך הנוער כייעוד בחיים, עשו את מלאכתם נאמנה, בהתמסרות רבה, עם כל הלב והנשמה, ועד היום, אחדים מהם הם חברי הטובים. רבים מבוגרי המוסד החינוכי היו חניכי ותלמידי. עם חלקם אני שומרת על קשר אוהב וחם, ויש לי סיבות טובות להיות מרוצה וגאה בכל אחד מהם.

מיכל קריספין