דמותו של הדור השני בקיבוצים

מדור הסטורי • 12/11/2017 כניסות

ה"דור הנאלם" – הרהורים בעקבות ספרו של יורם גורן

(יורם גורן, הדור הנאלם,2010)

מי שגדל בקיבוץ, כבן הדור השני, ספרו של גורן הוא חוויה מעניינת. יורם גורן כותב על החוויות של בני הדור השני הראשונים בקיבוץ שער העמקים, והחוויות שלו מזכירות לי המון חוויות ילדות שאני עברתי, ומבחינה זו הספר ממש חגיגה.

אך במרכז ספרו עומדת השאלה מדוע הדור השני בקיבוצים, דור הבנים הראשונים, שקיבלו חינוך קיבוצי, שחזרו לקיבוץ כאשר הוא עוד היה בשיא מעמדו בחברה הישראלית – "נאלם"?

השאלה היא מה הכוונה במושג ,נאלם"?

האם הכוונה היא לכך שבני הקיבוץ שחזרו מהצבא התקשו לתפוס תפקידים מרכזיים בקיבוצם? מן הספר עולה כי זה היה המצב בקיבוצו של גורן, אך בהרבה קיבוצים הוותיקים העבירו את המושכות, בעיקר בענפי המשק, די מהר לבני הדור השני.

את המושג "נאלם" ניתן לפרש גם כאי-לקיחת מנהיגות פוליטית ואינטלקטואלית, ולדעתי זה מה שקרה לדור השני. אם נבדוק מי הייתה המנהיגות בתנועות הקיבוציות ובמפלגות שנשלטו ע"י התנועות הקיבוציות, נגלה כי בקיבוץ הארצי ובמפ"ם שלטו מאיר יערי וחזן, ובקיבוץ המאוחד שלטו, טבנקין, בן-אהרון גלילי ויגאל אלון. בהנהגות הללו לא נמצא את בני הדור השני לפחות עד שנות השבעים המאוחרות.

העברת מנהיגות לדור היורשים, בעיקר כאשר המנהיג הזקן עדיין במלוא כוחו, תמיד הייתה ותהיה בעייתית. מנהיגים כאלה, ובמיוחד הגדולים ביניהם, הושוו לא פעם לעצים ענקיים ששום דבר לא צומח תחתיהם. יונתן שפירא בספרו "עילית ללא ממשיכים", מתאר את התופעה הזו במפא"י ההיסטורית, ומראה כיצד בני הדור השני בפוליטיקה הישראלית עוקרו מבחינה רוחנית.

ניתוח זה מביא אותי למשמעות השלישית של "האלמות" הדור השני. הדור השני לא התווה כיוונים חדשים מבחינה רעיונית-רוחנית לתנועה הקיבוצית. היו ניסיונות ע"י בנים בולטים של הדור השני לחבר את הקיבוצים למסורת היהודית, והם נגמרו בלא כלום כמעט, למעט פעילות של מעטים באורנים. בן-אהרון, ראה בניסיונות של בניו לפתח כיוונים רוחניים חדשים – דבר נלעג ("האחד הפך לרב, והשני הפך לכומר", יעל גבירץ,ילד לא רצוי). בספרה של אביבה חלמיש, (מאיר יערי, 2009) יש דוגמאות רבות כיצד יערי דיכא את דרג המנהיגים מתחתיו. אינני זוכר ששם מוזכרים בני הדור השני כמועמדים להנהגה.

הדור השני עקר מבחינה אידיאולוגית. המעבר ללינה פרטית לא לווה במהפך אידיאולוגי ברור ומנוסח כהלכה. החינוך המשותף עבר שינויים רבים, אך אחרי שמואל גולן וסגל, לא קמו מתוך הדור השני תיאורטיקנים בולטים. מבחינה מסויימת אפשר לראות בגלעד שפרן וביהודה הראל, אנשים ששברו את ה"אלם", בהנהיגם קו מחשבה חדש בתנועה הקיבוצית. הקו הזה קיצוני בעיני, אינני שותף לו, הוא עדיין לא מגובש לתורה מקיפה כמו שהייתה לאבותינו, אבל הוא כיוון חדשני, ואמיץ בדרכו שלו.

מה שיצר יותר מכל את "האלם" הזה, והדבר עולה גם מספרו של גורן, הוא הרעיון שהוחדר באלף דרכים לבני הדור השני שהם "הממשיכים" של המפעל הנפלא של הוריהם, וכל דבר חדש שעלול "להרוס את הקיבוץ" נדחה על הסף. את המחסום הזה, את הפחד הזה, שברו הקיבוצים המתחדשים. הם הוכיחו ש"אפשר גם אחרת" והקיבוץ לא יהרס.

כיוון חדש אחר, מציגים הקיבוצים העירוניים ותנועות הבוגרים של תנועות הנוער, המקיפות כאלפיים איש (יובל דרור, הקבוצות השיתופיות בישראל, 2008). מסגרות חדשות אלו, הן בד"כ יצרות של הדור השלישי, והן אינן זוכות למספיק תשומת לב.

מעבר לכך, אני רוצה לשבח את הספר, על האיזון שיש בו בין ראייה אוהבת לראייה ביקורתית, ועל-כך שהוא כתוב בחותם של אמת, ובחתירה לאמת, דבר שאינו קל למי שהיה בעצמו קיבוצניק רוב חייו, כמו יורם גורן, כל הכבוד!

איתן קליש