הויכוח על חלוקת הארץ - כ"ט בנובמבר

דעות • 28/11/2017 כניסות

כ"ט בנובמבר והמחלוקת על גבולות המדינה עד ימינו

רציתי לעסוק בויכוח על גבולות הארץ מתחילת הציונות ועד ימינו, שהתחדד סביב החלטת האו"ם ליצור בארץ ישראל שתי מדינות - יהודית ומדינה ערבית, ב-29 בנובמבר 1947.

בועידת סן-רמו (1920) החליטו המעצמות שא"י תכלול גם את עבר הירדן, והציונים מאד שמחו. אבל אחרי שנתיים האנגלים, שקיבלו את המנדט על א"י החליטו לתת את עבר הירדן לעבדאאלה, נסיך סעודי מבית מלוכה שעזר להם לכבוש את סוריה מידי הטורקים.

וייצמן ובן-גוריון קיבלו את הדין כי הם ידעו שבריטניה לא תוותר. ז'בוטינסקי פרש מהנהלת התנועה הציונית במחאה על הכניעה המבישה של ההנהלה הציונית והדרישה של "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן" הפכה לסיסמת תנועתו. מעניין שגם תנועתי – "הקבוץ המאוחד" בראשות טבנקין לא הסכימה לחלוקת הארץ עד שנות ה-70.

בשנת 1937 הציעה ועדה בריטית לחלק את הארץ לשתי מדינות – ערבית ויהודית, תוכנית שנקראת "הצעת החלוקה של ועדת פיל". וייצמן, בן גוריון ורוב מנהיגי מפא"י, הסכימו לקבל את התוכנית, מתוך שיקול שגם למדינה קטנה נוכל להעלות מיליונים. ז'בוטינסקי ותנועתו, המזרחי והקיבוץ המאוחד לא הסכימו. כמובן שערביי פלשתינה לא הסכימו.

כלפי הצעת החלוקה מ- 1947 (של האו"ם) היחס היה דומה. רוב היהודים תמכו בתוכנית, ובמיוחד הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב. עם אישור התוכנית, יצאו יהודים בריקודים ומפגני שמחה בחוצות הערים והיישובים היהודיים בארץ ישראל (למעט נהריה שתושביה התאכזבו מאי-הכללתם במדינה היהודית).

עד היום מציינים במדינת ישראל את כ"ט בנובמבר, יום קבלת ההחלטה באו"ם, כיום שמחה, וכאחד התאריכים החשובים בתולדות העם היהודי. חלק מן הציבור היהודי, כמו הארגון הצבאי הלאומי שבראשות מנחם בגין דחה את תוכנית החלוקה. אך דעה זו הייתה במיעוט. בתגובת לח"י נאמר כי הארגון "מברך על הכרת האו"ם בזכותו של העם העברי לעצמאות במולדתו, אך מגנה את חלוקת ארץ ישראל שהינה פשע כלפי האמת ההיסטורית הגיאוגראפית והכלכלית של הארץ וגזל כלפי העם העברי. העם העברי לא הכיר ולא יכיר לעולם בביתור מולדתו".

הקיבוץ המאוחד לא קיבל את ההצעה.

בתנועת אגודת ישראל התנגדו באופן גורף לתוכנית זו, עיקר ההתנגדות הייתה על הפרדת ירושלים מן המדינה היהודית, אך גם עצם רעיון המדינה היהודית לא זכה לתמימות דעים בקרב חבריה.

אחד ממנהיגי אגודת ישראל שנספו בשואה, הרב מנחם זמבה, אף התבטא שארץ ישראל שחסר בה שעל אחד היא כמו ספר תורה שחסר בו אות אחת, שהוא פסול. וברוח זו אף הייתה החלטת מועצת גדולי התורה של התנועה.

לאחר מלחמת ששת הימים קמה תנועה למען ארץ ישראל השלמה הכוללת את יהודה ושומרון, את הגולן ואת סיני. מיד לאחר המלחמה הרוב במפא"י היה בעד להחזיר את השטחים תמורת הסכם שלום עם מדינות ערב.

לאחר שמדינות ערב השיבו בלאו מוחלט (שלושת הלאוים של ועידת חרטום) החלה להתחזק המגמה של החזקת "השטחים" המשוחררים, גם בתוך מפא"י,(דיין אמר: "טוב שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א שייח") והקמת התנחלויות בהם. כמובן שבמגמה זו צידדו תנועתו של בגין, המפד"ל והקיבוץ המאוחד.

לאחר מלחמת יום כיפור ניצחה המגמה הפשרנית וממשלתו של בגין החזירה את כל סיני לידי המצרים בהסכם שלום. בהסכם זה נקבע כי שטחי הגדה יישארו בחסות מדינת ישראל במעמד של אוטונומיה פלשתינית.

הפלשתינאים כמובן רוצים מדינה עצמאית, והציבור במדינתנו חלוק בדעתו בשאלה זו, כאשר ב"שטחים" חיים כבר כ- 300 אלף או 400 אלף יהודים. גם לגבי ההחזקה ברמת הגולן הציבור חלוק בדעתו ושוב לפי אותם מחנות ישנים: המחנה הציוני, מרץ המוכנים לסגת מרוב השטחים, ולעומתם הליכוד, הדתיים שאינם מוכנים להיפרד מהשטחים.

הקיבוץ המאוחד שינה את יחסו לשלמות הארץ לאחר מלחמת יום הכיפורים, והוא מוכן לנסיגות.

זאת הייתה סקירת עמדות מבלי להביע את דעתי. מבחינה היסטורית ברור שהפשרנות הובילה להקמת מדינה יהודית (והעקשנות סיכלה הקמת מדינה פלשתינית). דומה כי היום אנחנו עומדים בפני אותה דילמה.