אמא פרק ב

מדור הסטורי • 27/2/2018 כניסות

אמא - פרק שני

עם העליה ארצה נפתח פרק חדש בחייה תרתי-משמע. לא היה קל לאמי. אמא שלכאורה חזרה לחיק משפחתה, איבדה את הכל: חברים, מפלגה, קריירה, שפה. מקצוע לא היה לה, וגם לא היו לה חסכונות. אמנם המשפחה יצאה מגדרה כדי לעזור לה, אך אביה לא היה עשיר. אבל רוחה לא נפלה. בכלל אני לא זוכר אותה כשרוחה נופלת עליה למרות שהייתה כל חייה חולה כרונית עם שני שסתומים פגועים, רוב החיים ללא בן-זוג, כלומר די בודדת. היא הייתה אשה אמיצה.

בארץ מי שקיבל אותה היו אביה ואמה, אותו אב שגירש אותה מהבית. הם עזרו לה בשלבים הראשונים של קליטתה בארץ. אך אביה הציג לה תנאי: את לא מתקרבת לפעילות פוליטית ובטח שלא לקומוניסטים. היא קיבלה את זה, מחוסר ברירה כי הייתה מטופלת בילדה.

נראה לי שהיא התחילה להשתלב במשפחה בת"א ובארץ (לאביה היה שם אח אמיד סוחר בדים, ועוד קרובים רבים). למרות שנות הניתוק הרבות, הם קיבלו אותה בחום ובאהבה.

זמן קצר אח"כ פרצה מלחמת העולם השנייה ואבא שלה חשש שהוא לא יעמוד בהוצאות אחזקתה, הוא לא היה בעל אמצעים כאמור, (למעשה היה סמוך על שולחנו של אחיו), ולכן החליט לשלוח אותה לכפר חוגלה הכפר הסמוך לקיבוצנו, מתוך מחשבה שהחיים בכפר יותר זולים, וגם מפני שיש לה אחות בגבעת חיים (ג"ח). אמא שאף פעם לא העלתה בדעתה שתגיע לחיי קיבוץ, שכרה חדר בכפר, ואת תמר הכניסה לבית ילדים בקיבוץ.

בביקוריה אצל אחותה בג"ח היא נפגשה עם אבי, אבא, שהיה בגבעת חיים כבר משנת 1934 היה כבר גרוש מחברת קיבוץ אחרת, וחבר קיבוץ מזה 6 שנים.

אבא ואמא התאהבו זה בזה. שניהם היו יפים, משכילים וחכמים. אלא ששניהם היו דעתניים רגזנים, ווכחנים בלתי נלאים, בלתי מסוגלים לוותר על עמדתם, וגם התחום של ההשקפה הפוליטית יצר תהום ביניהם – הוא היה ציוני אדוק והיא הייתה קומוניסטית די מסתייגת מהציונות. בנוסף, אבא כבר היה חולה אז במניה –דיפרסייה דבר שהקשה על נישואיהם מהתחלה.

אמא שלי אמרה תמיד שרק השנה הראשונה שלהם הייתה טובה. מאז הם לא הפסיקו לריב. גם אחרי הגירושין הם המשיכו לריב בחום על אלף ואחת נושאים. למרות זה לטענתה, הוא אהב אותה כל חייו, ולא ממש נפרד ממנה רגשית. היא לא ידעה לשים לו גבול ולא לתת לו לחדור לחייה גם אחרי שהתגרשו. הוא הוסיף לבקר בדירתה, ובד"כ היה מתפתח ריב בכל ביקור כזה.

אבי נאבק על קליטתן של אמא ותמר לג"ח.

נחזור להמשך הסיפור. אבי הודיע לקיבוץ שהוא הולך להתחתן עם אמי, ומבקש שיקבלו אותה כחברה לקיבוץ, עם בתה תמר. הקיבוץ סירב להיענות לבקשת אבי. הנימוקים היו, שקודם כל מרים חולה כרונית, ושנית היא "קומוניסטית" ידועה, שרבים מחברי הקיבוץ הכירוה מפעילותה האנטי ציונית בחו"ל. אבא החליט שהוא לא מוותר. הוא עבר לגור בכפר-חוגלה, עם אמי ובתה, עבד אצל איכרי הכפר, והמשיך לשמור על חברותו בקיבוץ. הוא כנראה הופיע הרבה בקיבוץ, והמצב הזה היה לא נעים לחברים. אבל בכל זאת הוא נמשך שנתיים.

ואז, כך סיפרה לי אימי, ערב אחד המזכיר ואבי נפגשו ליד הבריכה ב"עיגול ארלוזורוב" (מין פארק קטן בשולי הקיבוץ, שבמרכזו הייתה בריכת שחייה קטנה), לשיחה על ה"מצב". אמי ישבה על ספסל במרחק מה מתחת לאחד העצים, ולאור הדמדומים היא ראתה איך השניים מקיפים את הבריכה הקטנה, שוב ושוב. אם חומות יריחו נפלו אחרי שבע הקפות, כאן נדרשו הרבה יותר הקפות כדי להפיל את חומות גבעת חיים. אמא מספרת שאחרי שעה של הקפות כאלו, אבי בא עם פנים שמחות, והודיע לה, שהקיבוץ יקבל אותה בתנאי שהיא תחתום על הצהרה, שלעולם לא תיצור קשר עם אנשי המפלגה הקומוניסטית ולא תעסוק בפוליטיקה. היא חתמה, והקיבוץ קלט אותה ואת אחותי. אבי תמיד התגאה בפרק הזה, של חייו, וטען שאמא ותמר לא זוכרות לו היום את "חסד נעוריו".

הרי לשניהם לא היה ממש טוב בקיבוץ. מדוע הם לא עזבו את הקיבוץ?

במכתב מאותה תקופה שבה הם חיו בין גבעת חיים לחוגלה, שהוקרא לי לאחר מות אימי, אמא כותבת לאחיה, בכבוד רב על אבי, ומצהירה שזה לא יהיה הוגן מצידה להוציא אותו מהקיבוץ בגלל בעיות הקליטה שלה. אבי היה קיבוצניק מאמין ונאמן, שאף פעם לא שקל לעזוב את הקיבוץ.

כך החלו חייה בקיבוץ. וכאן אני ארשה לעצמי סטייה קלה מהסיפור הכרונולוגי, לבירור שאלות מופשטות יותר. אני שואל את עצמי האם היא הייתה מאושרת בקיבוץ? (והרי אנחנו גדלנו על המוסכמה שבקיבוץ כולם מאושרים). האם הזדהתה עם צורת החיים הזו? לא שוחחנו ישירות על נושאים אלו ואני מסיק דבר מתוך דבר.

לכאורה, הקיבוץ היה צורת חיים שמגשימה את רעיונות הקומוניזם. צורת חיים שוויונית וצודקת. אבל הקומוניזם שלה היה קומוניזם מהפכני, שכלל פעילות מפלגתית מלחמת מעמדות, שביתות, הפגנות, ואילו הקיבוץ היה כפר קטן, מין קומונה מסתגרת, העסוק בחיי המשק בעיקר, ובהטבת תנאי חבריו (אמנם פעיל במיזמים לאומיים כמו אירוח פלוגת פלמ"ח, העפלה, עזרה לישובים צעירים ולמפלגה, אבל כל אלו לא דיברו אל ליבה).

בגיל מתקדם למדי לאחר שנים רבות בג"ח היא ניסתה לחזור לפעילות למען השכבות הנדכאות, והייתה עושה ביקורי בית אצל נשות מעברת אור-עקיבא. זה היה קשור איך שהוא למפלגת אחה"ע. היא הייתה חוזרת עם אור בעינייים, ובצקת ברגליים, (הכוונה לרגליים נפוחות, שזוהי תסמונת ידועה של אנשים עם אי-ספיקה של הלב). הרגשתי שהיא טועמת קורטוב מהימים "הגדולים" שלה במפלגה הקומוניסטית, ושההתמסרות לפעילות חברתית היא בדמה, ועתה היא זוכה להתעלות מחודשת. את המפלגה עצמה ואת ראשיה (גלילי למשל) היא לא אהבה. המצע שלהם על "שלמות הארץ" ממש דחה אותה.

אבל נחזור להתחלה. היה לה מאד קשה להכניס את תמר לחינוך המשותף. לתמר היה קשה לעבור מחינוך ביתי, לבית ילדים עם חינוך משותף ולינה משותפת. זה הגיע אפילו למין שביתת רעב של תמר ואמא נאלצה להוציא אותה לתקופה מסויימת מבית הילדים. (גם בגידול שלי היו בעיות. המטפלות החליטו שלאמא שלי אסור להניק מטעמי בריאות, וכשהיא הייתה באה לבית התינוקות היא הייתה מוצאת תינוק שבע).

העובדה המכריעה לגבי אי השתלבותה של אמא בקיבוץ היתה שהיא הייתה חולת לב קשה, ולכן לא יכלה רוב שנותיה בקיבוץ להשתלב בעבודה כאחד החברים מהשורה. היו הרבה חברים שלא אהבו את זה, ובהזדמנויות שונות עקצו אותה על-כך (לפעמים העקיצה נפלה גם על אוזני, וזה כאב לי...). בשנים הראשונות היא עבדה יום מלא בבתי ילדים, במכבסה, ועוד, אבל אח"כ כשמצבה הבריאותי התדרדר היא עבדה ב"הקמות" (עבודה בשעות אחה"צ בבתי ילדים), במועדון לחבר וכיוצא באלו – עבודות חלקיות בשולי העשייה הקיבוצית.

יש לציין שבשנות החמישים המאוחרות היא נתנה כמה שנים שיעורים לקבוצות קטנות של תלמידים שהתקשו באנגלית, וראתה ברכה בעמלה, אם כי לא היתה ממש שייכת לסקטור המורים בקיבוץ. יש להוסיף לכך תקופה, דווקא בשנים הראשונות לבואה לג"ח, שבה היא הייתה מדריכה של קבוצות עולים ממרוקו, והשקיעה בזה את כל מירצה.

מה שאני רוצה להגיד, שבנתונים כאלה היא לא יכלה ממש להיות מאושרת ומשולבת בקיבוץ. היא לא הייתה הולכת לאספות הקיבוץ, היא הייתה מגיעה לארוחת ערב בחדר-אוכל באיחור גדול כשרוב החברים כבר לא היו שם. כנראה שהיא לא קראה את עלון הקיבוץ (כי לא שלטה ממש בעברית), ובעיות הקיבוץ לא היו נושא לשיחה בביתה.

צר לי לציין זאת, אך לדעתי היו לה מעט מאד חברים בקיבוץ, ואת ביתה כמעט שלא פקדו חברים. עובדה זו מפליאה אותי במקצת, כי הייתה לה יכולת ביטוי, יכולת לדובב אנשים ויכולת לקשרים יפים עם אנשים, ולפני שהיא הגיעה לקיבוץ היו לה הרבה חברים. (למעשה אני זוכר רק שני חברים שביקרו אצלה). נראה לי שקשריה החברתיים היו בעיקר עם המשפחה המורחבת, עם האחים שלה, עם הדודים שלה וכו'. היא הייתה מהאנשים שיכולים לחיות לבד. אמנם תמר ואני רוב השנים היינו לידה בקיבוץ בגלל מחלתה, אבל היו לנו חיים משלנו. היא הייתה מהאנשים שיכולים להסתפק בספרים ובמוסיקה.

מה היה יחסה לציונות וליהדות? צריך לזכור שאמא באה מעמדה פוליטית של קומוניסטית של שלילת הציונות מכל וכל. לדעתי היא אף פעם לא הגיעה לכלל הזדהות עם הציונות, ולא התפכחה לגמרי מאמונתה בקומוניזם. למרות שלכאורה השואה, עליית גרמניה הנאצית, והעובדה שכל-כך הרבה מחבריה בסודטים הפכו לנאצים, ו"משפטי סלנסקי" בהם טובי חבריה הוקעו כבוגדים ומשתפי פעולה עם אמריקה, הגילויים של הועידה העשרים על פשעי סטאלין, היו אמורים לגרום לה להתפכחות מהאמונה בקומוניזם ובאחוות עמים. שנים רבות אח"כ רוסיה הסובייטית המשיכה להיות "המולדת השנייה" שלה כאמרתו המפורסמת של חזן ממנהיגי מפ"ם והשומר הצעיר.

את ההיסטוריה הציונית של מאה השנים האחרונות לא ממש הכירה, וגם לא התעניינה בה. את השפה העברית לא למדה כראוי, ולכן לא הייתה מסוגלת לכתוב ולקרוא באופן שוטף ספר עברי, וכך יצא שהיא הייתה מרוחקת מהתרבות העברית. לעומת זאת הייתה מחוברת לתרבות הרוסית הגדולה, לספרות הגרמנית, הצרפתית, והאנגלית. את האהבה הזו לספרות הזו, היא הורישה לתמר ולי.

עליזה אולמרט כותבת על הוריה כי הם "מעולם לא הכו שורש בארץ"... וכי הייתה שותפה לטלטלה של שני אנשים צעירים, שהגיעו לכאן אחרי שהמולדת התרבותית (גרמניה) בגדה בהם (7 ימים, 20/02/09). מצאתי שזהו תיאור מאד קולע למצבה של אמא בארץ.

icon-envelope-tick-round-orange-animated-no-repeat-v1.gif בלי וירוסים. www.avast.com