מרים וברוך יחיאלי המדריכים של טוסיה-אלטמן היו המדריכים של קבוצת הנערים והנערות שנקבצו ב"קיבוץ טוסיה-אלטמן". הם ליוו אותם במשך השנים שאחרי המלחמה ועד לעלייתם לארץ.
לרגל יום הזיכרון הבינלאומי להנצחת קורבנות השואה (27.1) אנו מביאים את דברים של ברוך יחיאלי ז"ל, המדריך של קיבוץ "ע"ש טוסיה אלטמן" שהתפרסמו בביולטין הקיבוץ,. ברוך ומרים יחיאלי ז"ל, היו המדריכים האגדיים של קיבוץ טוסיה אלטמן, שכולם זוכרים אותם בהכרת תודה אינסופית. הקשר בינם לבין חברי הגרעין נמשך עשרות שנים, גם בארץ, והחברים המשיכו לשתף אותם בצרותיהם ובשמחותיהם. עבור חברי הגרעין הם היו כעין ההורים שלהם שנכחדו בשואה (ראו על כך בספר "היומן", יומנו של קיבוץ השומר הצעיר ע"ש טוסיה-אלטמן, הנמצא בספרייתנו).
להמשיך! / ברוך יחיאלי
היה זה אחרי המבול השני, מבול רווי דם ישראל. מחורבן העולם יצאו רק יחידים, שרידים מועטים. וזעקת כאב איומה פרצה מליבנו. עמדנו המומים מול תמונת הזוועה כחיה פצועה שגבה אל הקיר, מבלי שנהיה מסוגלים לעשות את חשבון הנפש שלנו.
ישאלונו – כיצד קרה הדבר, כיצד יכול היה לקום הדבר. איך נאנסו והובלו מיליונים לעיני העמים שבתוכם חיינו זה דורות רבים. איך ארע שדמנו הופקר והיה כמים? ושאלה אחת גדולה ומזעזעת "הכיצד" השתלטה עלינו ודרשה את פתרונה. וקשה היה לחשוב בהיגיון קר. הלב קפא כקרח והפה נאלם. התהלכנו כפופי ראש ולא יכולנו להרים את עינינו, כי גדולה החרפה. בכל אבן ראינו את הדם הספוג, ובכל עובר אורח ראינו אות קין על מצחו.
וטוב היה וקל היה לנו, לו יכולנו להכריז כלפי העולם על ברוגז נצחי ולהשקיע בליבותינו שנאת שטנים, ולזרוע את רעל השנאה ולהוקיע פני עולם שלם.
אולם לפני עינינו התייצבה תמונה חדשה. דאגתנו וחרדתנו הופנו קודם כל לאלה שנשארו, שניצלו, לאלפים המעטים ששרדו אחרי המבול האיום, ואנו חייבים לסלול נתיב גאולה בשביל העם.
וקם ההכרח להתחדשות, לחדש את חיינו ההרוסים, לחשוב באהבה ובאמונה. אמונה באדם ואהבת ישראל היו לצו השעה. הנוער היה יחידי שהבין זאת. זעקת הכאב הרמה לא יכלה להפוך אותנו למקוננים מתמידים ולהצמיד אותנו לחיים של אדישות ואפס מעשה. הגאון היהודי לא התגלם הפעם רק במורשת הגבורה של ההתנגדות היהודית. כתמיד כן עתה, הבינונו אינסטינקטיבית את הצו ההיסטורי: להמשיך! ושנית נולדנו.
הביא לדפוס: חיים שורר