מרטין בובר ושאלת הערבים

איתן קליש • 6/6/2018 כניסות

הציונות והשאלה הערבית –מרטין בובר

(קטע מעבודה סמינריונית)

מרטין (מרדכי) בּוּבֶּר (Martin Buber;‏ 8 בפברואר 1878, ה' באדר א' תרל"ח, וינה – 13 ביוני 1965, י"ג בסיוון תשכ"ה, ירושלים) היה חוקר ופילוסוף, מעבד מעשיות ומחנך ישראלי יהודי יליד אוסטריה. הוא היה אחד ממנהיגיה של "ברית שלום" שסברה שבא"י צריכה לקום מדינה דו-לאומית ולאו דווקא יהודית.

ההבדל בין בובר לבין ציונים אחרים, בעיקר מקרב אנשי ההנהגה, איננו נעוץ ברגישות המוסרית כשלעצמה, אלא, כפי שנראה, בהערכת האחרונים את הרלוונטיות הפוליטית של ההיבט המוסרי של השאלה הערבית. רוב המנהיגים הציוניים הגיעו למסקנה שהמדיניות הציונית איננה יכולה להרשות לדילמות המוסריות הקשורות בשאלה הערבית, להטביע חותם של ממש, על העדיפויות הפוליטיות של התנועה הציונית. בובר יצא למאבק וויכוח עם מסקנה זו, וטען כי עלינו לפתח תשובה ישירה לא מהוססת לבעיות המוסריות שמעוררת השאלה הערבית[1]

עמדותיו של בובר על רקע ועידת פריז וועידת סן-רמו (1919 – 1920)

שתי הועידות הללו תפקידן היה להחליט מה יהיה גורלם של השטחים באירופה ובמזרח התיכון שנכבשו ע"י בריטניה וצרפת. באירופה הפתרון היה כידוע, הקמת מדינות לאום, עפ"י עקרון ההגדרה העצמית באירופה. במזה"ת הפתרון היה יצירת שיטת המנדטים שהעניקה את השלטון למעצמות המנצחות אנגליה וצרפת. בועידת פריז נחתם הסכם (על תנאי) לשת"פ בין וייצמן והאמיר פייסל (אך לא עם ערביי א"י). יחד עם זה עקרון "ההגדרה העצמית" מבית מדרשו של וילסון יושם במידה מסוימת גם במזה"ת בועידות אלו, ובזכותו ניתן תוקף להצהרת בלפור, כלומר היא הוכנסה לכתב המנדט על ארץ ישראל.

בובר התלבט בשלוש שאלות: האם מוסרי שנשתף פעולה עם המעצמות האימפריליסטיות, אף כי לדעת רבים גורל הציונות תלוי בהן? האם אין חובתנו המוסרית להכיר ואף להאבק על שזכות ההגדרה העצמית תכלול גם את הערבים בא"י? האם אין עלינו לחתור להסכם ידידות עם ערביי הארץ?

מאמרו של בובר "לקראת הכרעה"[2]

במן שבתנועה הציונית שררה שמחה גדולה על ההישג שבריטניה אוהדת הציונות (הצהרת בלפור 1917)תקבל את השליטה על הארץ, שהצהרת בלפור והקמת הבית הלאומי הובטחו, בובר מיצר במאמרו הזה על שהתנועה הציונית הופכת לכלי שרת בידי המעצמות האימפריאליסטיות (כלומר שהציונות מספקת לאנגליה תירוץ לזכות בא"י).

את התלונה העיקרית שלו הוא מביע במילים האלה: "האם תוכל היהדות להגיע לידי שחרור בזמן שדרישתה המהותית של היהדות לצדק ואמת לכל האומות נדחקת הצידה"?[3] כאן עולה לראשונה דרישתו של בובר שאנו, הציונים "נשיג" הגדרה עצמית גם לערבים. בובר אינו רואה את הניגוד והסתירה במציאות בין שתי הדרישות.

כל התהליך שהתרחש בועידות אלו אינו תהליך גאולה בעיניו. הוא יכול להיות תהליך גאולה אם אנו ניקח על עצמנו תפקיד של מתווכים בין מזרח למערב, במקום להפך למשרתיה של אירופה האדירה.

עלינו להסתייג מ"חבר הלאומים" שמונה לשמור על מערכת המנדטים, ומהערכים שהוא מייצג ("אימפריאליזם בתחפושת הומניטרית"), "להימנע לפיכך מכל "מדיניות חוץ" – למעט אותם צעדים ופעולות הדרושים להשגת הסכם ידידותי ובר-קיימא עם הערבים, בכל תחומי החיים הציבוריים...בצעדים שיקדמו ויתמכו בכינון אחווה חובקת כול עם הערבים"[4]

לימים הפך בובר לאחד ממנהיגיה של תנועת "ברית שלום". מנהיגי תנועה זו הסכימו להגבלת העלייה, לויתור על מדינה יהודית, ובמקומה העלו תוכנית למדינה דו-לאומית, בה יהיה ייצוג שווה לערבים וליהודים, לא לפי יחסי הכוחות ביניהם. התנועה הייתה תנועה של אינטלקטואלים, שלא זכתה לאהדת הציבור

שאלת היחס לערבים - השוואה

בשאלת היחסים עם ערביי א"י דומה כי גורדון ובובר היו מאוד קרובים. שניהם לא פקפקו בזכותו של עם ישראל לשוב לארצו. הם הכירו בקשר הסגולי בין עם ישראל לא"י שנוצר בתרבותו מתקופת המקר. הם סברו שרק בא"י יוכל העם לחזור להוויתו המקורית. אך שניהם לא רצו ששיבת ישראל לארצו תביא נישול וקיפוח בני העם האחר. על פי השקפתם תנועה לאומית חיובית איננה מכוונת נגד האחרים, אלא בעד עצמה, ומימוש העצמיות מתבטא ביצירה שופעת המרבה ברכה בעולם ומעשירה את העולם.

לדעת גורדון מול האלימות הערבית צריך להעמיד מעשה של יצירה, שגם הערבים יוכלו להתברך בה. השאלה מי יהיה בפועל העם שא"י תהיה מולדתו, תוכרע ע"י המעשה של יצירה של התיישבות ולכן איננו צריכים לייסד בא"י מדינה יהודית, אלא להרבות בהתיישבות בשטחים השוממים. בובר היה מאוד קרוב להנחות יסוד אלו. אך הפתרון שהוא הציע היה פתרון של מדינה דו לאומית יש לזכור שהוא ראה את הסכסוך היהודי ערבי בשלביו היותר מתקדמים ולכן הבין את הבעיה הפוליטית בעינים מפוקחות יותר.

איתן קליש (חלק מעבודה סמינריונית)

[1] מנדס פרנס, מתוך המבוא, ארץ לשני עמים. בובר טען כי "על הציונות להציג "תוכנית שלום אמינה, שתתווה את הדרכים האפשריות ליישב את ליישב בין האינטרסים של שני העמים". האמון הערבי ניתן להשגה רק ע"י צעדים ומחוות מסוג זה (עמ' 23)

[2] ארץ לשני עמים, עמ' 45 - 46

[3] שם, עמ' 46. בובר הושפע מהלאומנות של המעצמות והאומות במלחמת העולם הראשונה, וכבר אז כתב כי יש "לסייג את היהדות מן האומות הלוקחות חלק במלחמה זו...תחייתה הלאומית של היהדות אינה מכוונת להוספת עוד לאומיות אחת לאלה הקיימות מכבר ותוספת הדגשה של פירוד העמים, אלא היא מבקשת לשרת את איגוד העמים (מתוך חוברת "הסיסמה" שבובר הוציא שעסקה בקשר בין עם ישראל ומלחה"ע הראשונה).

[4] שם.