קורותיו של הרצל בשואה / ה'

מדור הסטורי • 9/12/2017 כניסות

בהתחלה עבדתי קשה מאוד. הייתי מוביל חול במריצה על לוח צר, ואף פעם לא ירדה לי המריצה מהלוח. קיבלתי שם טוב אצל הפולייר (מנהל העבודה) שהיה אוסטרי – אזרח. גם השומרים לא הציקו לי, הם קראו לי "יונגה" (צעיר) ובאמת הייתי הכי צעיר בקומנדו. היינו 40 איש ואנו קיבלנו מיכל אוכל של 60 איש. יצא שכל אחד מאיתנו קיבל מנה וחצי מרק. כעבור תקופה קצרה, היות והבנתי גרמנית, נהייתי שליח. לא פעם הייתי שליח "לדבר עבירה", הייתי מעביר שקי מלט לאיכר אוסטרי שהאחוזה שלו גבלה במקום שם עבדנו. מנהל העבודה והקאפו קיבלו מהאיכר בתמורה דברי מאכל. לפעמים היו נותנים גם לי משהו.

התחלופה של האסירים הייתה די גדולה. היו הרבה אסירים שלא החזיקו מעמד, בעיקר האסירים החדשים. באחת הפעמים הגיע פולני לקומנדו שלנו. הוא התחיל לצעוק עלי "ז'ידק" (יהודון). אני לא נשארתי חייב לו ואמרתי לו שיסתום את הפה ויעבוד. גרמני שהיה בקרבת מקום שאל אותי "מה קרה יונגה?" אמרתי לו שהפולני לא רוצה לעבוד. הפולני קיבל מכה בקת הרובה בראש ומאז לא שמעתי ממנו. הפולני הזה לא החזיק מעמד הרבה זמן. כעבור זמן לא רב הוא לא הופיע יותר.

פעם צרפו לקומנדו שלנו אב ושני בניו מיהודי הונגריה. ביום הראשון לבואם למקום העבודה הם ניסו לשחד את הקאפו שייתן להם תוספת מרק. אנשי הקומנדו שלנו כעסו ורצו להרביץ להם (עד אז קיבל כל אחד מנה וחצי מרק). בקושי עצרתי בעדם. אמרתי להם שהם עוד חדשים ואינם יודעים את התנאים. מצד שני הסברתי להונגרים שאין צורך שהם ישחדו את הקאפו ושהם יקבלו תוספת אוכל כמו כולם.

בהמשך הזמן ברח הבן המבוגר יותר של ההונגרים מהעבודה. השומרים מאוד כעסו עלינו. כשהגענו למחנה הודיע מפקד השומרים שאחד האסירים חסר. אחר האפל (מסדר) השאירו את הקומנדו שלנו באפל פלאץ. עמדנו ב"דום" כל הלילה. שומר אס. אס. שמר עלינו כל הלילה לבל נזוז מהמקום, וכמובן, מי שזז או הניע אבר כלשהו קיבל מכות. כך עבר עלינו הלילה. למחרת בבוקר יצאנו לעבודה כרגיל.

בשובנו למחנה ראינו ליד השער את הבורח מוכה וחבול, ממתין לנו. אחרי האפל הלילי הכריז הלאגר פירר (מפקד המחנה איש אס. אס.) שכל אחד שינסה לברוח, סופו יהיה כמו של הבורח הזה. את הבורח זרקו על הגדר המחושמלת וכך הוא נשאר כל הלילה עד למחרת אחרי האפל. כמעט לאף אחד לא היה שום סיכוי לברוח ולהסתתר. א' – היינו לבושים בבגדי אסיר מפוספסים, ב' – היה לנו פס ברוחב של כ- 3 ס"מ מגולח מהמצח עד לעורף, ג' – היה בטחון שהאוסטרים יסגירו את הבורחים.

מלק היה מחנה שבו הצלחתי להסתדר איכשהו. כמובן שסבלתי רעב אבל ללא מכות וללא השפלות מיותרות. זכורני בערב חג מולד או בערב שנת 1945 באנו למקום העבודה, אבל לא עבדנו. הגרמנים ריכזו את כל האסירים בצריף לא גמור, והגרמנים עצמם נכנסו לצריף אחר. אותי הם לקחו כדי שאסיק להם תנור. לכל אסיר הייתה צלחת עמוקה למרק שקיבלנו במקום העבודה. חיממתי מים והתרחצתי. כנראה שזה מצא חן בעיני הגרמנים וכל אחד הוציא מתרמילו לחם שנשאר להם ונתנו לי. אני חושב שקיבלתי אז כ- 1.5 ק"ג לחם, ואני כמובן אכלתי הכל, למרות שלפני יציאתנו לעבודה קיבלנו מנת לחם כפולה לכבוד החג. הגרמנים הסתכלו בהשתאות איך אני אוכל את כל הלחם.

אחרי שגמרנו את העבודה בשני המבנים או הצריפים, לקחו את כל הקבוצה לחפור תעלות לקווי מים. זה היה עוד בחורף, האדמה הייתה קפואה. עבדנו עם מכושים כ-8 שעות רצוף. כמה פעמים ביום היו מחליפים את המכושים במכושים מושחזים יותר.

לקראת האביב חצבנו תעלה בהר. באחד הימים לא הרגשתי טוב, הייתה לי צמרמורת. חשבתי שאם אעבוד בקידוח חורים בפטיש אויר, הפטיש יזעזע אותי והצמרמורת תעבור. מנהל העבודה (הפולייר) לא רצה בהתחלה לתת לי לעבוד בפטיש אויר, אני ביקשתי אותו מאוד והוא הסכים. היינו צריכים לקדוח חור ישר בעומק של 2 מטר. בהתחלה עם מקדח של מטר ואחר כך להחליף את המקדח ליותר ארוך של 2 מטר. הבעיה הייתה שצריך היה לקדוח חור ישר, אחרת אי אפשר היה להוציא את המקדח. ובאמת הצמרמורת עברה לי.

באחד הימים הצטרכתי לעשות צרכים. בדרך כלל היינו הולכים בליווי גרמני כמה עשרות מטרים הצידה לעשות את הצרכים. שכהורדתי את המכנסיים שאל אותי הגרמני למה ומתי קיבלתי מלקות. הגרמני היה מבוגר כבן 40 או יותר, ולא מאנשי האס. אס. סיפרתי לו שזה מלפני שנתיים, ואני התפלאתי שעוד רואים סימנים מהמלקות שקיבלתי בסמולנסק.

באחד הימים בסוף מרס או בתחילת אפריל 1945, בעמדנו בבוקר באפל, התחילו להקריא מספרים של אסירים ואני בתוכם. מאוד לא מצא חן בעינינו שכל המספרים שהקריאו היו של יהודים. הוציאו אותנו מהמחנה והובילו אותנו לספינה על נהר הדנובה. אני התמקמתי למטה מתחת למדרגות. כל חברי שהייתי איתם במחנה מההתחלה הובילו אותנו לספינה על נהר הדנובה. אני התמקמתי למטה מתחת למדרגות, כל חברי שהייתי אתם במחנה מההתחלה נשארו בינתיים במחנה. במשך היום רוקנו את המחנה וכל האסירים הובלו לספינה. כעבור יומיים או שלושה הגענו ללינץ באוסטריה. יצאנו מהספינה לתוך עיר הרוסה מהפצצות. בלינץ נפגשתי שוב עם החברים שלי. הם עבדו בתוך הספינה במטבח והם נתנו לי קצת לחם. מלינץ צעדנו ברגל למחנה אבנסה, מחנה בהרי טירול. צעדנו בערך כ- 3 ימים. אנחנו השתדלנו תמיד להיות בין הראשונים. למפגרים לא היה סיכוי להישאר בחיים. בדרך בהרים במקומות מוצלים עוד היה שלג. היינו קופצים הצידה ולוקחים קצת שלג לרוות את הצימאון. מכות מכת הרובה היו מיד מחזירים אותנו לשורה, עד שהגענו למחנה אבנסה. המחנה שכן בחורשה על ההר, ולמטה הייתה העיירה אבנסה.

אבנסה היה המחנה האחרון ובו שוחררתי. באבנסה כמעט ולא עבדנו, פרט לכמה ימים שעבדנו בתחנת רכבת אחרי שהפציצו אותה. מלאנו את הבורות שגרמו ההפצצות בכדי שאפשר יהיה להניח שוב פסי רכבת ולחדש את תנועת הרכבות. באבנסה היה רעב כבד. שם לעסנו כל מה שאפשר היה. שרף של עצי אורן, קליפות של עצים, ואפילו פחם חום (הפחם החום הוא יותר רך מהפחם השחור). שם גם ראיתי שאסירים אוקראינים בישלו בשר אדם.

באחד הימים שמעתי איך שני יהודים מהונגריה דיברו ביניהם בהונגרית ואחד אמר לשני: "אוז היטלר אוגוס הלמוגוס". שאלתי אותם מה זה אז הם ענו לי שהיטלר התאבד.

באחד הימים בסוף אפריל או התחלת מאי, בזמן האפל בא הלאגר-פירר ואמר לנו שהוא רוצה להכניס אותנו למנהרות בכדי להינצל מההפצצות של הצבא האמריקאי. כולנו התחלנו לצעוק שאנו לא רוצים. הכוונה של הלאגר-פירר הייתה להכניס אותנו למנהרות ולפוצץ את המנהרות עלינו.

ב-6 במאי 1945 התעוררנו, ואין יותר אס.אס. על מגדלי השמירה היו אוסטרים אזרחים עם נשק. האסירים התנפלו על מחסן האוכל וכל אחד שהיה לו כוח נדחף ולקח מה שיכול היה. גם אני הלכתי ולקחתי כרבע שק קמח. באתי עם הקמח לחברים, השגנו פח והתחלנו לאפות כמו מצות או פיתות. בשעות לפני הצהריים פרץ קומנדקר של צבא ארצות הברית את השער ואנחנו היינו משוחררים. כמובן שמחנו, אבל לא השתוללנו ולא רקדנו, היינו עסוקים בהשגת אוכל ובאכילה.

למחרת השחרור לא נתנו לנו לצאת מהמחנה. רק בשמיני במאי היינו חופשיים לנוע. ירדנו העירה והתחלנו ללכת לכפרים לבקש אוכל.

כמה ימים אחרי השחרור בא קצין אמריקאי ועשה לנו מסדר אחרון, הפעם של אנשים חופשיים. הפעם הוא ביקש שנסתדר לפי לאום. היו שם רוסים, פולנים, צ'כים, גרמנים, צרפתים, הולנדים וכמובן יהודים. אבל רוב יהודי פולין הסתדרו יחד עם הפולנים, יהודי הונגריה הסתדרו לחוד, רק כ-30 יהודים ממזרח פולין נעמדנו לחוד. כל קבוצה לאומית שרה את ההמנון הלאומי שלה. לבסוף גם אנו, הקבוצה הקטנה שרנו את התקווה בנוסח גלותי.

(המשך י