מעורבות במחאה בחברה הישראלית

מדור הסטורי • 14/5/2018 כניסות

המחאה ואני

23.09.2011

מבוא

אלישע שפירא כותב ברשימתו שפירסמתי לפני יומיים, כי על הקיבוצים, בעת הזאת, להשתתף במאבק על דמות החברה הישראלית. ישנה קבוצה של כעשרה חברים מתוכנו המגשימים את הצו הזה בגופם מדי מוצאי שבת. הפעם אני מביא מרשמיה של טלי גורן ספיר שהשתתפה במחאה של 2011. איתן קליש.

טלי גורן ספיר:

מהבית שמעתי וראיתי את גל המחאה שעלה ברחובות תל-אביב וכמעט לא האמנתי למשמע אזניי. שמעתי פתאום אנשים צעירים יותר וצעירים פחות מדברים את שפת אמי ואבי, את שפת הבית שלי, אם תרצו המאמלושען. איך פתאום אנשים אומרים בקול רם, ממש צועקים, את המלים האלו שקראתי בנעורי ב"על המשמר", המלים בגללן הלכתי להדריך בשומר הצעיר, אלו שאת המוזיקה שלהן העברתי לילדיי. מלים שהעלו לאוויר ערכים כמו שוויון ערך האדם, כמו חלוקה צודקת של משאבים ואת כוחו של היחד. כשהלכתי בתור י"ג צעירה לגייס חניכים לקבוצה בקן, נכנסנו לכיתה וביקשנו מתנדב. ילד אחד קם ואמרנו לו שישכב על הרצפה. ביקשנו שני ילדים נוספים שינסו להרים אותו, הם כמובן לא הצליחו, ביקשנו משניים נוספים והמשימה כבר נראתה כברת השגה. ככה, אמרנו להם, היינו רוצים לראות את פני החברה. זה היה בשנת 1976 – עם כל התום שהיה באותה התקופה.

עם השנים רעיון הסולידאריות והשותפות במטרה הלך ודהה. למה, נשמעה השאלה, אם אני יכולה להרוויח הרבה כסף, שאתחלק בו עם אחרים? התודעה ומודל החיקוי השתנו מהקצה אל הקצה. לחולשתי, אני מוכרחה להודות, גם אני הלכתי והאמנתי שאין ברירה ושכנראה מודל היותר והעוד ואני לעצמי, הוא מעין טבע הדברים והתחלתי ללמד את עצמי ואת תודעתי לחיות איתו בשלום.

מי שמעט שמרו לי על השפה עליה גדלתי ועל זווית ראיה של חוסר הסכמה עם הקיים, היו שני בניי הגדולים, שהצטרפו לתנועת הבוגרים של השומר הצעיר ואמרו שחייבים להיאבק, לא רק שזה אפשר אלא שגם צריך שיהיה אחרת וגם אם היום זה נראה כמעט אוטופי, זה מה שצריך לעשות. עמדתי מולם גאה מאוד בהתחלה והולכת ונחלשת עם הזמן. מודל היותר והעוד דרס כל מטר, כמו רכבי 4X4 את רצועות הנוף, ונראה היה שאין דרך לעצור אותו.

ואז, בדיוק בשלב הזה, החלה להישמע שוב השפה של ההורים שלי מפעם ומהילדים שלי מכאן, והיא נשמעה באופן חופשי ברחובות העיר. וואו, יכול להיות שזה אמיתי? שאלתי את עצמי ערב אחרי ערב מול מסך הטלויזיה, עד שנסעתי לרחוב רוטשילד לראות את התופעה הזאת ב-LIVE. בשבוע האחרון של חודש אוגוסט, כשבעיתונים כבר החלו לכתוב שהמאהל מתרוקן, אני הסתובבתי בו. הגעתי בערב ומיד הוקסמתי, כאילו נשאבתי לעולם מקביל. האנרגיות והיצירתיות והתופעה של השיח החופשי, משהו באמת אחר. הלכתי בין מעגלי השיח שהיו מצויים שם כל כמה עשרות מטרים, כל מעגל כזה מגובה במערכת הגברה מסודרת ואנשים מדברים, מהלב ובשפה פשוטה. בנימוס ובכבוד, נאמנים לסיסמאות המתנופפות מעל ראשיהם.

גם אני רוצה להגיד משהו, אבל מרגישה זרות. לא התעכבתי לברר למה, והמשכתי לנוע בשדרה מאוהל לאוהל ממתחם למתחם, רק כדי לשמוע עוד מהשפה הזאת שכל-כך התגעגעתי אליה. בבוקר למחרת, כבר בשעה 8.00 הייתי שם שוב. מדי פעם רואים כפות רגליים מציצות מאוהל פה אוהל שם ועם הרגעים מתיישבים עוד ועוד אנשים ומתחילים לשוחח. שוב תחושת אי הנוחות, אי השייכות מנעה ממני להצטרף עד שפגשתי בצעירים לובשי חולצות כחולות. התיישבתי לידם והשיחה קלחה. שאלתי מה הם חושבים יצא מהגל המופלא הזה שעלה? בחור אחד מתנועת הבוגרים של הנוער העובד שחי בגרעין בחדרה אמר לי שהוא לא מתיימר לשנות את העולם, הוא מצפה שכל פעם יחול צעד קטן נוסף בכיוון אליו המחאה מצביעה.

בימים אלו יושב צוות להכין את ועידת התנועה בנושא "מעורבות בחברה הישראלית". אני, לו היו שואלים אותי, הייתי מזמינה את ראשי תנועות הבוגרים של התנועות הכחולות ונותנת להם את כל הבמה, כי הם מדברים בשפה שמייסדי הקיבוצים דיברו בה, רק משופרת בהרבה, כזאת שמחוברת באמת לחברה הישראלית המתעוררת.

ת×צ×ת ת××× × ×¢××ר פע×××ת צ×××ר×ת