פרשת "שמות"

שונות • 1/1/2018 כניסות

השאיפה לחרות – הרעיון המרכזי של ספר שמות

בפרשתנו ישנם נושאים רבים, בעלי מסרים לאומיים, היסטוריוסופיים ודתיים.  אחד המסרים הראשיים היא שלילת הגלות, והדבר מפליא נוכח הסמיכות לסיפורי יוסף, שבהם הרעיון כי טוב לבני ישראל בגלות הוא השליט. מכל מקום מחבר ספר שמות קלע לרעיון היסטוריוסופי שהוכיח עצמו כנכון כמה וכמה פעמים בגלויות שונות. היהודים התקבלו בפנים יפות בתחילה, אך לאחר כמה דורות הפכו למיעוט שנוא ומופלה לרעה.

 

הפעם אני רוצה להתרכז ברעיון החרות והגאולה מהשיעבוד, שהוא אחד המרכזיים בפרשתנו. רעיון זה והסיפור המקראי הכרוך בו, הפכו לנחלת כל העמים, ודוגמת השחורים באמריקה שאימצו מוטיב זה בשיריהם ובתפילותיהם מלמדת על כך.

פילוסוף צרפתי מפורסם אמר פעם: "האדם נולד חופשי, אבל בכל מקום הוא כבול". אכן מושג החרות הוא מושג בעייתי. למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים שאנו רוצים בחרות או שואפים אליה? האם זו חרות מדינית בלבד? האם זו חרות כלכלית (לכמה אנשים יש אותה?), האם זה חופש הדיבור? האם זה מצב שלא יהיה לנו בוס על הראש? האם זו החרות לממש את עצמי? האם זו חרות מפחדים, חרדות והתמכרויות למיניהן?

 

אליעזר שבייד, בספרו "ספר מחזור הזמנים" מסביר את התהליך של השתחררות בני ישראל, כתהליך נפשי הכרתי בראש וראשונה, תהליך שהוא רלוונטי לכל דור ודור, ולכל חברה שרוצה להשתחרר, משעבוד זה או אחר. הוא מסביר כי בני ישראל היו משותקים במשך דורות ע"י כוח השלטון האדיר של פרעה, שזוהה עם כוחות הטבע. הם מתעוררים מהקבעון המחשבתי הזה, כאשר "הגיעו מים עד נפש" , כלומר, כאשר המצרים מתחילים להשמיד את ילדיהם. בהצפנת  משה בתיבה כבר יש מימד של מרד בשלטון.

 

אך לצורך ההתנערות המוחלטת מהשעבוד הם זקוקים למופת שיראה להם שהחוק או האידיאל המוסרי עומד מעל לכוח השלטון ולכוחות הטבע. את זה מספקים להם, לפי המקרא, הניסים הקשורים במכות מצריים. שביד כותב "רק אם בני ישראל יסמכו על הראוי המוסרי שאלוהים ערב לו, ולא ירתעו מפני העוצמה של שלטון המעוגן בכוחות טבעיים, הם יהיו בני-חורין... העבדות כמציאות נפשית פנימית עדיין שרירה וקיימת גם לאחר יציאת מצרים". התהליך נמשך "בכל דור ודור" עד היום הזה" (שם, 153). זהו ערכו של חג פסח, לדעת שבייד, כמפעל מתחדש המחנך את העם לאור הזכרון של עברו.

 

גם מרקס הזקן, דיבר על תהליך דומה כאשר הוא דיבר על מושג "הניכור": האדם או החברה בונה לה מוסדות ומכשירים כלכליים שנועדו לשרתה. במשך הזמן הם הופכים לכל-כך חזקים, עד שהם ניתקים משליטת האדם, ומופיעים מולו כסדרי בראשית שאי אפשר לשנותם. כמובן, שלדעתו, בכוח ההכרה, הבנת התהליכים החברתיים, ניתן לשחרר את בני האדם מסדרי חברה מאובנים, וזה תפקיד הפילוסופיה בזמננו, אליבא דמרכס.

 

ישנם הסבורים שהקיבוצים הראשונים הוקמו בגלל מצוקות כלכליות של הפועלים בעלייה השנייה. אך מכתביהם של בני התקופה, למשל ראשוני דגניה, עולה כי הרצון  להגיע ל"עבודה משוחררת" מכל מיני בוסים היה השיקול הדומיננטי. הם סלדו מהשעבוד לאיכרים של העלייה ראשונה, שבמשקיהם הם מצאו עבודה, וגם מהפיקוח של מנהלי החוות החקלאיות של "המשרד הארצישראלי" שסיפקו להם עבודה והכשרה, אך לא נתנו להם אפשרות לביטוי וניהול עצמי.

 

למרבה האכזבה, אותה תחושת "חופש" אבדה במהלך החיים בקיבוץ. מעצם המבנה המוסדי בקיבוץ והויתור על קניין פרטי, החבר מצא עצמו יותר ויותר תלוי בבעלי תפקידים, בועדות, במזכירות, וכו'. ערך החרות הלך ונשחק. נראה לי, שזהו עדיין אחד הנושאים  שמציקים לחברים בתנועה הקיבוצית, והוא אחד הנושאים המרכזיים שתהליכי "השינוי" בקיבוצים מנסים להתמודד איתם כיום, כיצד ליישב בינו לבין הערכים המרכזיים האחרים של הקיבוץ, כגון השיוויון והשותפות.

 

איתן קליש