פרידה מספר בראשית

שונות • 27/12/2017 כניסות

ספר בראשית – בין אוניברסאליזם לפארטיקולריזם

כאשר אנו עומדים להיפרד מספר "בראשית" מן הראוי לנסות "לסכמו", כלומר להצביע על הרעיונות העיקריים שבו, או אם אפשר על מוטיב מוביל. לדעתי לאורך ספר בראשית קיימת ההתלבטות בין הגישה האוניברסאליסטית, אשר פרושה הוא שכל בני האדם נוצרו בצלם אלוהים, שאלוהים משותף לכל בני האדם, שבני ישראל אחראים לגורלם של עמים אחרים ומצווים לחיות עימם באחווה לבין הגישה האומרת כי אנו העם הנבחר, יש להתרחק מהגויים, וגורלם אינו מענייננו.

ההתלבטות הזו ניכרת גם בדברי חז"ל:

"הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם שנאמר (בראשית ט) בצלם אלהים עשה את האדם חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר (דברים י"ד) בנים אתם לה' אלהיכם חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם שנאמר (משלי ד) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" (משנה מסכת אבות פרק ג)

נחזור לספר בראשית.

בבראשית א', מין האדם, שנברא עם תכונות אלוהיות: "בצלם אלוהים ברא אותם" כולל את כל האנושות ולא רק את עם ישראל (שעוד לא עלה על הבמה). לאורך י"א הפרקים הראשונים של בראשית, לאלוהים יש משא ומתן עם כל המין האנושי. את השיא של מגמה זו אפשר לראות בברית שה' כורת עם בני נוח, שממנה גזרו חז"ל את הרעיון של מצוות המשותפות לכל האנושות (7 מצוות בני נוח).

מצד שני כבר מפרק י"ב, עולה ומבצבצת הגישה הפרטיקולריסטית. ברור למדי כי אלוהים התייאש מהאנושות ובחר במשפחה אחת כדי להמשיך את "הפרוייקט" שלו:

" כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל־אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר־דִּבֶּר עָלָיו." (בראשית פרק יח).

אך אין זה אומר כי אברהם מצווה להתנכר לכל האנושות, ונהפוך הוא: בפרשה זו המבחן של אברהם הוא האחריות שהוא נוטל על גורלם של בני עם אחר.

כבר בתחילת מחזור סיפורי אברהם, אלוהים אומר כי שאר העמים יתברכו בברכות שתחולנה על אברהם: "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בר' יב, ג';).

בסיפור על המלחמה עם המלכים, נהנו העמים בסביבה מהעובדה שאברהם נחלץ לעזרתם. אברהם נותן כאן דוגמה יפה של אחוות עמים, מוסריות כלפי עם זר, וכבוד לאלוהי עם זר. עושה רושם כאילו הוא נשבע בשם אל זר כשהוא מזהה אותו עם ה':

וּמַלְכִּי־צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן:

(יט) וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

(כ) וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר־מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן־לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל:

(כא) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ־סְדֹם אֶל־אַבְרָם תֶּן־לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח־לָךְ:

(כב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל י.הו.ה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ,

כג) אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך" (בראשית פרק יד).

בסיפורי אברהם, ברוב המקרים הגויים אינם מוצגים כרשעים. כך הוא המקרה של פרעה, כך הוא המקרה של אבימלך מלך גרר, וכך המקרה של אנשי חברון המוכרים לאברהם חלקת קבר. אברהם, אף על פי ששומר על נבדלות מסויימת מהם, חי תקופות ארוכות ביניהם.

מצד שני איננו יכולים להתעלם מהקו הפרטיקולריסטי בסיפורי אברהם:

א. אברהם מגרש את ישמעאל בן האמה הנוכריה, שמא הוא יירש את הארץ עם בנו יצחק. רק ביצחק ייקרא לו זרע. מישמעאל יצאו השבטים הערביים.

ב. אברהם עושה מאמץ עליון כדי שיצחק לא יתחתן עם בנות הארץ – הכנעניות – ושולח את עבדו להביא כלה מבני "ארצו ומולדתו", ודי מהר מסתבר שהכוונה היא למשפחתו.

הקו הפרטיקולריסטי נמשך בסיפורי יצחק. רק בן אחד – יעקב – נבחר לקבל את ברכת אברהם, כלומר את ברכת השושלת, ורק ממנו יצא העם הנבחר. הבן השני, עשו, נפסל כנראה בגלל נישואיו עם כנעניות, ונהפך בהמשך למולידו של עם אחר –אדום, ממש כמו שישמעאל נהפך לאביהם של הערבים.

גם יעקב, מצווה להביא אשה מבנות המשפחה אשר בחרן, ולא להתחתן עם הכנעניות. כלומר יש לנו כאן ובסיפורים הקודמים מעין מצווה של שמירה על טוהר הגזע.

הרעיון האוניברסלי בסיפורי יוסף

לדעתי, בסיפורי יוסף שליט הקו האוניברסאלי.

בסיפורים הקודמים על אברהם יצחק ויעקב ראינו שכל פעם שהם ניסו לחיות בין גויים זה נגמר באסון או כמעט אסון, או ביזיון. והנה כאן בסיפור יוסף יש לנו לראשונה יהודי שבא לחיות בין הגויים ומצליח לעלות לגדולה דווקא ביניהם, ולשכנע את אחיו לחיות בין הגויים. (פרק לט, א – ז).

בסיפור על אשת פוטיפר, נשים לב לנימוקיו של יוסף כאשר הוא אינו נענה לה: (שם, ח-ט), הנימוקים של יוסף בדחותו את האשה הנואפת, הם מוסריים לגמרי ולא לאומיים. כאן גם מתחיל להופיע הרעיון שתפיסת אלוהים משותפת לכל העמים, רעיון שעובר כחוט השני בכל סיפור יוסף.

השלב הבא בהצלחותיו של יוסף הוא בבית האסורים (ל"ט, כ"א). יוסף מנהל את בית הסוהר למרות שהוא נכרי. זה לא מפריע להם כלל. יוסף מתייחס אל שרי פרעה כאדם אל אדם. גם הם לא מנסים להתנשא מעליו, למרות שהוא נוכרי. גם בסיפור זה, שוב בולטת האוניברסליות של תפיסת האל (שם,ח).

כאשר יוסף פותר לפרעה את חלומותיו, הוא אינו חושש לנקוב בשם אלוהיו, וזה אינו מעורר התנגדות אצל פרעה (והשווה זאת עם פרעה של ספר שמות, או עם התנהגות מרדכי במגילת אסתר.) (ועיין בראשית,מ"א, ט"ז, לב, ל"ח - לט).

יוסף הנוכרי שזה מקרוב בא, הופך משנה למלך, מתחתן עם בת כוהן גדול מצרי ואפילו משנה את שמו מבלי לחשוש לזהותו(שם, מ – מ"ו). יוסף מציל את מצרים ואת סביבותיה (אוניברסליזם – לא דואג רק לעמו)

כאשר משפחת יוסף העניפה יורדת למצריים, פרעה קולט אותם בחמימות (שיחה עם יעקב הזקן) ובנדיבות (מז, ה), כאשר הוא מציע להם להתיישב במצרים.

יחד עם זאת, ועם כל אהבתי לרעיון האוניברסאלי, אין להתעלם עם המגמה של חיוב הגלות הניכרת בסיפורי יוסף, שאתה קשה לי להשלים.