יחסו של טולסטוי ליהודים 1

איתן קליש • 9/6/2018 כניסות

יום אחד עם לב טולסטוי ביאסנאיה פוליאנה/ ליאון ברמסון ז"ל

תיעוד המפגש של ליאון ברמסון עם לב טולסטוי מובא ע"י מר יוסף חרמץ – מי שכיהן כמנכ"ל אורט ישראל בשנים 1967-1979, וכמנכ"ל אורט העולמי בשנים 1979-1993.

במסגרת ביקורו של יוסף חרמץ בוילנה, הוא נפגש עם בת-אחיו של ליאון ברמסון – פירה ברמסון – שבידיה היה התיעוד של ביקורו של ליאון ברמסון אצל הסופר הרוסי לב טולסטוי שנערך בסוף המאה ה-19 במקום מגוריו של טולסטוי.

ליאון ברמסון 1869-1941, יליד קובנו-ליטא.

מנהיג בולט בתנועות פוליטיות, רוסיות ויהודיות, מראשי אורט רוסיה ויוזם ומגשים הקמת אורט העולמי בשנת 1921 בפריס, אותו הנהיג כיו"ר עד להסתלקותו. נבחר לפרלמנט הרוסי (דיומה) מטעם אזור קובנו-ליטא בשנת 1905, ולאחר מהפכת פברואר 1917 דחה הצעתו של אלכסנדר קֶרֶנְסקִי לשמש שר בממשלתו.

עזב את רוסיה בשנת 1920, והגיע לפריס. קבור בבית-הקברות שבמרסיי, צרפת.

תיעוד המפגש של ליאון ברמסון עם לב טולסטוי

מפיו של מבקר ספרותי שמענו כרגע את פסק הדין המסכם את יצירתו של טולסטוי. כאשר הקשבתי לדבריו של המרצה, גברה בי התחושה שגדול סופרי רוסיה היה באמת עשוי מקשה מוצקה אחת. הנחישות שברדיפת האמת, תחושת האחריות המוסרית – התכונות הללו היו לחלק בלתי נפרד מאישיותו של אשף הדימוי הציורי, והמוצקוּת הזאת הייתה מיישרת ומסלקת את כל הסתירות אשר בהן האשימו אותו בני זמנו קצרי הרואי.

דמותו של האמן הדגול הכואב את כאב עמו שוב הופיעה מולנו במלוא עוצמתה הרוחנית.

פגישתי עם טולסטוי התקיימה לפני שנים רבות, רבות מאד – ביולי 1894 – כאשר זה עתה עזבתי את ספסל האוניברסיטה ועוד הייתי מלא חוויות סטודנטיאליות. דווקא בתקופת לימודיי באוניברסיטה טולסטוי היה למנהיג הרוחני של הנוער. השפעתו הייתה חזקה במיוחד בקרב הסטודנטים במוסקבה, שם הוא היה מבלה כל החורף בביתו שבחַמוֹבְניקי. מוקף בבני הנוער, שם הוא היה עורך ביקורים בשוק חיטרוב; משם הוא נלחם נגד כל עוונותיו של המשטר הישן, שם הוא פרסם את הצהרותיו ואת מכתביו שאנחנו קראנו בהרגשה של ריתוק מוחלט. בעינינו השקפת עולמו של טולסטוי הייתה מוצקה ועקבית לחלוטין, ואנחנו היינו מתנפלים באותה התלהבות על סיפוריו החדשים, על מכתביו האסורים, על כתביו הפילוסופיים ועל דרשותיו המופנות אל הסטודנטים – דרשות המטיפות למעשים טובים, לחיי פשטות ולהתנזרות.

בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים בני הנוער היהודי של אותה תקופה לא פיגרו אחר בני גילם הרוסים; למרות שרווחו בקרבם עמדותיו של הארגון המהפכני "נארוֹדְנאיה ווֹליָה" מחד, והלכי הרוח של חיבת ציון מאידך, הם רחשו כבוד והערצה גם לטולסטוי, שתו בצמא את דבריו, ציטטו אותו וראו אותו כמורם לחיים.

אני זוכר את סערת הרוחות בינינו ,כאשר זמן לא רב לפני סיום לימודינו באוניברסיטה, פשטו בחוגים היהודיים שמועות חסרות שחר, שמועות הדומות ללחישת נחשים, כאילו ל' נ' טולסטוי, האיש אשר היה כמופת הדור בעינינו, אינו מספיק "אמין" בהתייחסותו ליהודים. השמועות הללו חדרו גם אל תוך העיתונות היהודית בשפה הרוסית, ובחוג הסטודנטים שלנו אנחנו הקראנו בקול רם ותוך קורת-רוח יתרה את מאמרו של ההיסטוריון דובּנוֹב* (שזה עתה אך התחיל בפעילותו המדעית והספרותית); דובּנוֹב הגיב בחריפות על הרכילות הזאת שמקורה היה בחשדנות חולנית, ובמלוא בקיאותו ביצירות טולסטוי הוכיח שעמדתו של הסופר כלפי היהדות הינה על טהרת משנתו האתית. כזכור לי, באותה תקופה שיתפתי את חבריי לחוג בסיפורים ששמעתי מפיו של הרב המוסקבאי מינוֹר (את אחד מהם מצאתי לאחר מכן במהדורה הלא-מצונזרת של הספר "מהי אמונתי", והיום תקריא לנו אותו השחקנית הכישרונית מ. ל. ק.).

תוך זמן קצר הופיע עוד מאמר באותו כתב העת – הפעם בהשראתו וביוזמתו של טולסטוי עצמו. טולסטוי לא רק הדגיש בו את מלוא הניגוד שבין משנתו ליודופוביה או כל "פוביה" אחרת, אלא גם הצהיר שאינו מבין, איך אדם חושב יכול להיות יודופוב**. לא מזמן דובנוב תיאר את כל המקרה הזה תיאור מפורט בספרו "ספר חיי"***.

בתקופה ההיא שמרנו על אמונתנו המלאה בסופר הדגול, התגלמות מצפונו החי של העם הרוסי. ומאוחר יותר, כאשר עזבנו את עולם הספרים, את הלימודים ואת ויכוחי חוג הסטודנטים, ועברנו אל העיסוק המעשי במשפטים, ברפואה, בפעילות חברתית, שוב היינו מרגישים מפעם לפעם את הצורך לשמוע את הבשורה מפיו של לב ניקולאייביץ' עצמו – איך הוא רואה את מצבם של היהודים, את התעמולה המכוונת נגדם, ומה לפי דעתו על היהודים לעשות?

המחשבה הזאת העסיקה אותי במיוחד במחצית הראשונה של שנות ה-90, בסוף תקופתו של אלכסנדר השלישי, כאשר החריפו רדיפות היהודים, היו מתבצעים גירושים המוניים של משפחות יהודיות ממקומות מגוריהן הקבועים, ומערכת שלמה של גזרות חדשות עמדה להיגזר על האוכלוסייה חסרת המגן בכל תחומי מושבה. מימוש הצעדים האכזריים הללו בא יחד עם ההחרפה חסרת התקדים של שרירות הלב והריאקציה בחייה הציבוריים של רוסיה. בהתקפות על היהודים חלק מהעיתונים הרוסיים (כאשר "נוֹבוֹיֵה וְרֵמיָה" עומד בראשם) חצו את כל קווי המותר והסיתו לרצח ולהשמדה. הדאגה לגורל הדור הצעיר ברוסיה פשטה בכל החוגים היהודיים המודעים למתרחש; היא חצתה לא רק את גבולות המדינה אלא גם את האוקיאנוס.

איפה נמצא אוזן קשבת? מי ישמיע מילה של עידוד בתקופה קשה זאת?

דמותו של טולסטוי עמדה תמיד מול עיניהם של אנשי ציבור צעירים בפטרבורג המתעניינים בבעיות החיים היהודיים. הם חיכו רק להזדמנות, וההזדמנות אכן לא איחרה לבוא.

הביא לדפוס: איתן

(המשך יבוא)