מי היו המחנכים שלנו?

שונות • 13/11/2017 כניסות

מי היו המחנכים האמיתיים שלנו?

בפגישת מחזור של בני כיתתי התפתח ויכוח על השאלה מי היו המחנכים האמיתיים שלנו.

למרות שהחינוך המשותף הקיבוצי התיימר להחליף את בית ההורים מבחינה חינוכית, הרי לדעתי זה לא קרה. היו מחיצות גבוהות בין מחנכינו ובינינו. ההורים נשארו הסמכות החינוכית והמשפיעה שלנו, כמו בחינוך "הבורגני".

בביתה הקטן של אמא (חדר של שלוש על ארבע מטר, ללא שרותים) היה לי כיף. אף פעם לא הרגשתי שהוא קטן לי. היא שפעה אהבה עזה, אלי ואל אחותי, ואני מאד אהבתי את שתיהן. אני הייתי עוזר לה בעבודות הגינה, מביא נפט הביתה, מביא את סל המצרכים מהאקונומיה (היא קיבלה תוספות מזון מהקיבוץ, בגלל מצב בריאותה הרעוע והתחלקה בו איתנו). אמא הייתה מאד מעורבת בחיי ילדיה, גם של אחותי וגם שלי. אנחנו נתנו בה אמון וסיפרנו לה כמעט הכל. היא הייתה בשבילי גם מצפן וגם מצפון (כמו הצרצר בספר פינוקיו). פעם בני כיתתי עשו לי "ברור" בטענה שאני משתף את אמי יותר מדי בחיי הכיתה.

זכור לי שבכיתה ד' אני ועוד ילד היינו הציירים של הכיתה, והייתה מעין תחרות בינינו. יום אחד אמי אמרה לי: " אתמול בערב (ההורים היו באים כל ערב ל"השכבה") ראיתי אותך עומד בכיתה לפני הציור של צ' (שני הציורים היו תלויים על הקיר בכיתה) ושמתי לב שאתה מביט בו בקנאה. ניתאי, תדע לך שקנאה היא רגש מאד מכוער!" לא עניתי לה כי ידעתי שהיא צודקת.

שנה אחר-כך היה מקרה בו כל הכיתה לעגה לילדה אחת שסירבה ללכת לבדה, בא"ש לילה שבו היה צריך לעשות התגנבות יחידים, לגבעה במרחק כמה מאות מטר, עליה ישב המדריך. סיפרתי על-כך לאמי וציינתי שגם אני השתתפתי בלעג. היא נזפה בי קשות, באומרה כי לכל אדם ישנן חולשות, צריך להבין אותן ולא ללעוג לו.

כשנתיים אח"כ, ישבנו חבורה גדולה מהכיתה במקלחת, וניתחנו את מגרעותיה של בת כיתתנו, שהייתה די מנודה. "בילינו" כך כשעה שלמה, עד שלפתע הנערה שבה דובר קראה לנו מבחוץ שנפסיק עם זה. סיפרתי את זה לאימי, וספגתי מקלחת כזו, שהלכתי עם רגש אשמה כל השבוע.

הייתה לאימי עין חודרת ושיפוט מאד חד. בכיתתנו היה בחור שלימים נהפך לעבריין ולמרגל ידוע, שריצה עונש שנים ארוכות בבית הכלא. אבל הבחור הזה היה בחור בעל קסם אישי רב, ספורטאי מצטיין, אהוב הבנות ונערץ על הבנים. הוא ואני היינו בכיתות ח-ט חברים ממש. היינו מאד קרובים גרנו באותו חדר וישבנו זה ליד זה בכיתה. היו כמה מקרים שבהם התגלה חוסר היושר שלו כבר בגיל מוקדם. למשל כאשר הוא לא עשה שיעורי בית, הוא לא היסס לגנוב את מחברתי ולהציגה כשיעורי הבית שלו, בעוד אני סופג גערות מהמורה. סיפרתי לאמא על כך, והיא ראתה את אותם מקרים בחומרה רבה. היא אמרה לי: "התנהגות כזו מעידה על פגם מוסרי גדול באופי. תתרחק מהחבר הזה". לא שמעתי בקולה, אבל לימים הסתבר לי שהיא מאד צדקה, כי הבחור הזה נהפך לפושע פלילי.

אבי חינך אותי על אהבת הארץ והקיבוץ, על הערך של שיוויון ערך האדם, על אהבת הלימוד, על חופש הדיבור, התייחסות ביקורתית, על התייחסות אנושית לחלשים. זכור לי במיוחד סיפור יפה שלו, מימי הבראשית של הקיבוץ, כיצד הוא וחבריו התחשבו בחבר חלש. הם עבדו ב"בחר", עם טוריות (בהוצאת יבלית) כשהם מתקדמים בשורה. הם ידעו שאחד מהם חולה כרוני, חלש ולא מסוגל לעמוד בקצב ההתקדמות שלהם. כאשר הם היו רואים שהוא נשאר מאחור הם היו מאיטים את הקצב.

כן, אני יודע שבהכללה הקיבוץ לא קיבל אנשים חולים במחלות כרוניות ולא מעטים נאלצו לעזוב מסיבה זו, אבל סיפור כזה מתנוסס ככוכב הצפון שמאיר את דרכי עד היום.

איתן קליש