"פרשת תרומה"
"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, תקחו את תרומתי...ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה).
בפרשיות הקודמות עסקנו בצורך של חברה מתגבשת בזכרון היסטורי, באמונה ובחוקה. האם גם מקום או מקומות קדושים הם צורך חיוני לחברה? והאם מעמד שליט הוא צורך של חברה מתגבשת? בשאלות אלו יעסוק הדיון הפעם.
בפרשה שלפנינו ה' מצווה את משה להקים לו משכן, מעין מקדש נייד. פרשנים מסורתיים בכל הדורות שאלו את עצמם האם ה' זקוק למקדש, האם העבודה לישות המופשטת הזו – אלוהים – צריכה כלים מוחשיים? האם אין די בתפילה פשוטה? לבעיה זו כבר כותב התנ"ך היה מודע, וכאשר שלמה מקים את המקדש הוא מבטא רעיון זה: "כי האמנם ישב אלהים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי" (מל"א, ח').רוצה לומר: הרי כל השמיים והארץ הם משכנו של האל, וכיצד אפשר לחשוב שהוא ישכון בבית מסוים? הפתרון התיאולוגי הנרמז שם, הוא כי המקדש נחוץ לאדם, למתפלל, שיהיה לו מקום שממנו הוא מכוון את ליבו לאלוהים. אך הבעיה התיאולוגית בעינה נשארת.
הבעיה הזו מחריפה כאשר אנו קוראים איזה משכן מפואר בני ישראל נדרשים להכין לעבודת האל. הוא כולו מצופה זהב וכסף, עורות יקרים, בדים יקרים, ואתה שואל את עצמך, כיצד יתכן בפרשה קודמת תפיסת ה' היא מופשטת לגמרי, וגם עבודת האל היא צנועה, אישית,(ללא תיווך של כהנים) ומתאימה לעם של עובדי אדמה: "ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל, אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם. לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם. מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלותיך ואת שלמיך ואת צאנך ואת בקרך. בכל מקום אשר אזכיר (תזכיר – בחלק מהתרגומים) את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות, כ',י"ט – כג).
פרשת "משפטים", הבאה לפני פרשתנו, אף היא מתארת עבודת ה' צנועה בשלושת הרגלים, ורוב רובה מוקדשת לחוקים סוציאליים. הפרשה מסתיימת בחתימה מחודשת על הברית עם ה', ואז משה עולה לארבעים יום שבהם הוא וה' מקדישים את כל זמנם לתכנון המשכן.
כאן מצפה לנו הפתעה: פרקים ארוכים בהם מתואר המשכן על כל כליו, בפירוט רב, כאשר הפאר שבו הוא יבנה עומד בניגוד גמור להוראות שניתנו לעם ישראל בפרשת יתרו (ראה לעיל). בפרקים שבאים אחר-כך אנו רואים בדיוק איזה מעמד הוא הנהנה מהקמת המשכן, וזהו מעמד הכוהנים. אנו קוראים, באופן די מפתיע ובלתי מנומק, כל העבודה הפולחנית במשכן נמסרת לאהרון ובניו, לעולמים (פרק כז-כח). בנוסף לכך רק להם יהיה מותר להקריב קורבנות. הבונוס החשוב הוא שהם יקבלו חלק מכל קורבן (כ"ט, כ"ח).
בעבר חשבתי שיש הגיון בהקמת המשכן המפואר. אני באמת חושב שכל חברה זקוקה למקומות מקודשים, בהם היא מבטאת את הערכים העליונים שלה. המונח "מקודש" הוא מאד מורכב. מקום מקודש זה מקום שבו מקיימים טכסים המשותפים לכל בני החברה, מקום שמבטא את האידיאלים של בני החברה, אולי מקום שבו מתנהגים באופן טכסי, עם הגבלות נורמטיביות חמורות.
גם לנו בקיבוץ יש מקומות מקודשים שמבטאים את הערכים העליונים של החברה. למשל – "חורשת הזכרון", שמבטאת את הקשר למשפחות החברים שניספו בשואה, ובהקשר רחב יותר לעם היהודי ולשואה, שפקדה אותו כאירוע מכונן בתודעה הלאומית שלנו. בשכנות לאותו מקום ישנה "פינת ההנצחה" לחללי מלחמות ישראל, ואף היא מעין מקום קדוש שמבטא את ההזדהות שלנו עם הקרבן שהוקרב על-ידם למען קיום המדינה, ובאופן עקיף עם מדינת ישראל כערך עליון.
החדר- אוכל והמועדון לחבר הם מקומות שאולי אינם קדושים במובן הקודם, אבל "מקודשים" במובן של מבטאי ערכים חשובים בחברה הקיבוצית (כמו הכנסת ובנין בית המשפט העליון במדינה). אם תרצו – הם משכן של הרוח הקיבוצית!
. נראה לי כי קיבוצים שסגרו את המועדון, ואפילו את חדר- האוכל (ויש כאלו, כבר, לא מעטים) חיסלו את המשכן לרוח הקיבוצית בישוביהם. קיבוצים אלו שינו את האווירה הקיבוצית בתוכם, באופן בלתי הפיך והפסידו גורם מלכד חשוב.
אך מי אומר שהיה צורך בהקמת משכן מפואר כזה? הקמת המשכן המפואר הזה, עם כל הפריוילגיות שניתנו לכהנים, שנמשכו כל ימי המקדש של הבית הראשון והשני, נראית לי כמונעת ע"י אינטרסים צרים וחומרניים של שכבה צרה, שהיא זו שכתבה את המקרא, ומוטיב זה ימשיך ללוות אותנו בפרשיות הבאו