סיפורו של הרצל

מדור הסטורי • 2/12/2017 כניסות

קורות חיי (א)/ הרצל ארקין

נולדתי בעיירה בשם ז'טל ב- 13.3.27.

ז'טל שכנה בצפון מזרח פולין בביילורוסיה המערבית, במחוז נובוגרודק. בתי העיירה היו ברובם בנויים מעץ, והיו גם כמה בתי לבנים. נחל קטן חצה את העיירה. מים זרמו בו כל ימות השנה, ולפעמים באביב בזמן הפשרת השלגים הוא היה עולה על גדותיו.

בז'טל חיו כ-4000 יהודים וכ-100 לא יהודים. במרכז העיירה גרו היהודים, והנוצרים גרו בקצות העיירה.

ארבעה בתי ספר היו בעיירה, אחד ממשלתי פולני ושלושה בתי ספר של היהודים. בית הספר "תרבות" היה הגדול בין שלושתם, ושפת ההוראה שלו הייתה עברית, ובו למדו רוב ילדי היהודים. בית הספר השני היה פולקס שולה ושפת ההוראה שלו הייתה יידיש, ובו למדו ילדים שהוריהם היו בונדיסטים או קרובים להם. בית הספר השלישי והקטן מכולם היה תלמוד תורה.

שלושה בתי כנסת היו בז'טל וגם שטיבל של חסידים. במרכז העיירה ליד השוק עמדה כנסייה קתולית, ובקצה העיירה עמדה כנסיה פרבוסלאבית.

כל המפלגות והתנועות היו קיימות בז'טל: הקומוניסטים, בונד, השומר הצעיר, דרור (פרייהייט), מזרחי ובית"ר.

שפת הדיבור בעיירה הייתה יידיש. הקשרים בין היהודים לבין הנוצרים מהסביבה היו בעיקר כלכליים. היהודים חיו בינם לבין עצמם.

כזאת הייתה עיירת הולדתי שהייתה ואיננה.

בעיירה זו, בז'טל צעדתי את שנות חיי הראשונות.

נולדתי כילד רביעי במשפחה: אחותי הבכורה רעיה, אחריה אחי יעקב ז"ל, אחותי דובה, אנוכי ואחרי ילד חמישי צבי (הירשל) ז"ל. שם אבי ז"ל היה יצחק ושם אמי ז"ל נחמה (אלטע).

התפרנסנו מחנות למוצרי ברזל. הלקוחות, הקונים היו בעיקר איכרי הסביבה.

בגיל 4 הלכתי לגן ילדים שליד בית ספר תרבות. בגיל 6 העבירו אותי הורי לתלמוד תורה. שם למדתי בעיקר תנ"ך, עברית וחשבון ובשנה האחרונה גם גמרא (תלמוד).

בגיל ,11 באביב של שנת 1938 גליתי למקום תורה. נסעתי ללמוד בישיבת סלונים, עיירה יותר גדולה מז'טל. גם שם המשכתי ללמוד נוסף לגמרא לימודי חוץ: עברית, חשבון וקצת פולנית.

בסלונים הספקתי ללמוד שנה וחצי עד פרוץ המלחמה. בזמן השלטון הסובייטי, המצב הכלכלי התדרדר. את החנות נאלצנו לסגור. אבא הלך לעבוד בתור מנהל חשבונות (מקצוע שלמד לפני הנישואים). מהמשכורת שלו בלבד היה קשה להתקיים, אחותי רעיה ואחי יעקב עזבו את הבית ועברו את הגבול לוילנה ל"ריכוז וילנה".

אני הלכתי לבית ספר סובייטי ששפת ההוראה בו הייתה יידיש. זה היה בית ספר כללי, בו למדתי לראשונה גיאוגרפיה וטבע. בבית ספר זה למדתי עד שנת 1941, עד פרוץ המלחמה בין גרמניה לרוסיה. ביום השלישי או הרביעי למלחמה, השלטון הסובייטי הסתלק ועד כניסת הגרמנים עברו כמה ימים ללא שלטון.

ב- 30 ביוני 1941 כבשו הנאצים את ז'טל. כעבור שבועיים נצטוו כל היהודים להצמיד טלאי צהוב לחזה ולגב.

ב-23 ביולי נלקח אבי בתוך קבוצה של 120 יהודים מהעיירה, כאילו לעבודה לנובוגרודק ולאחר יומיים נרצחו שם כולם.

המצב הכלכלי הורע, אבל לא סבלנו רעב. עוד היו לנו סחורות שנשארו מהחנות והחלפנו אותן באוכל.

כעבור זמן לא רב התחילו להגיע לז'טל פליטים יהודים מעיירות סמוכות ויהודים כפריים שחיו בתוך כפרים. היהודים הללו סיפרו על שחיטה של יהודי הסביבה ליד בורות פתוחים.

בסוף פברואר 1942 הוכנסו כל יהודי העיירה לגטו. הבית שלנו נכלל בתוך שטח הגטו. משפחה אחת שביתם נשאר מחוץ לשטח הגטו עברו לגור איתנו.

באחד הימים הופיע אחי (היותר מבוגר) יעקב שהיה בריכוז השומרי בוילנה. הוא ברח מהגטו של וילנה. ממנו נודע לנו על פונר. כמו כן הוא סיפר שאחותנו רעיה הצליחה לברוח עם הצבא האדום לרוסיה.

בתוך הגטו התחילה להתארגן מחתרת שעמדה בקשר עם התנועה הפרטיזנית שהתחילה להתארגן ביערות שבסביבה. האיש שארגן ועמד בראש המחתרת היה יהודי בשם אלטר דבורצקי. מקצועו היה עורך דין. הוא היה גם הרוח החיה ביודנראט שבגטו. רוב שוטרי הגטו השתייכו למחתרת.

בסוף אפריל 1942 נשלחתי יחד עם קבוצה של כ-100 יהודים למחנה עבודה ליד תחנת רכבת נובוילנה. כעבור כמה ימים שמענו שבז'טל הייתה שחיטה, בה נרצחו 1000 מיהודי העיירה.

העבודה במחנה זה הייתה בעיקר פריקת קרונות רכבת או חפירות. אוכל לא קיבלנו שם. כל סוף שבוע היינו חוזרים ברגל לגטו (המרחק היה 12 ק"מ), לנים שם, לוקחים איתנו אוכל לשבוע וחוזרים למחנה. העבודה היה קשה מבחינה פיזית בפרט שאני עדיין לא הייתי רגיל למאמץ שכזה. אחרי העבודה היינו חופשיים לעשות כרצוננו. כל אחד היה מכין אוכל לעצמו ומתרחץ.

באחד הימים הראשונים של אוגוסט 42 הגיעו לתחנת הרכבת בה עבדנו שני קרונות של חיילים ליטאים שבשירות הנאצים. משמעות הגעתם הייתה ברורה לנו - הולכים לבצע שחיטה ביהודי ז'טל. הליטאים היו אלה שירו ביהודים ליד הבורות. למחרת הגעתם של הליטאים או כעבור יומיים, טרם קמנו מהמיטות, נכנסנו לצריפים בהם גרו שוטרים ביילורוסים חמושים עם רובים, כידונים ורימוני יד. הם ציוו עלינו להתלבש מהר ולצאת החוצה. בחוץ היו כבר הרבה מאוד שוטרים. הסתדרנו בשלשות ומשני הצדדים צעדו שוטרים חמושים, אחד ליד השני. היינו כ - 100 יהודים, רובנו צעירים. ידענו לקראת מה אנו הולכים. התחלנו לדבר בינינו על פריצת שרשרת השוטרים ובריחה. אבל כעבור זמן קצר ביותר הוכנסנו לחפירה. מסביב למעלה שכבו ליטאים ליד מכונות ירייה. נצטווינו לשבת עם הידיים על הראש. אז הופיע קצין גרמני, איש אס. אס. והתחיל להקריא שמות. אלו שהוא הקריא יצאו מהבור והסתדרו בחוץ. אני הייתי בין כ-20 יהודים ששמותיהם הוקראו. כל אלה שהוצאו מהבור היו רשומים בתור חייטים או סנדלרים (אותי רשמה אמי ז"ל בתור סנדלר).

הובלנו לכיוון בית הכנסת. עוד טרם עברנו את הסף שמענו את היריות. שפופים ושותקים נכנסנו לבית הכנסת.

כעבור יום הביאו שרידים מהשחיטה של ז'טל. כמו כן הביאו גם יהודים ממחנה עבודה של נובוגרודק. ביחד היינו 200 יהודים. ניסיתי לברר אצל הז'טלאים מה קרה עם בני משפחתי שהיו בגטו. היו שם אמי, שני אחי ואחותי. אחד הז'טלאים סיפר לי שהוא ראה איך הובילו את משפחתי לכיוון הבורות.

(המשך יבוא)

icon-envelope-tick-round-orange-animated-no-repeat-v1.gif בלי וירוסים. www.avast.com