מכות מצריים

שונות • 9/1/2018 כניסות

פרשת "וארא" "מכות מצריים" אז והיום 

 

(נכתב בתקופת מבצע "עופרת יצוקה")                       

 

"מכות מצריים" שפגעו בכל אוכלוסיית מצריים למקטן ועד זקן, באמצעים שונים ומשונים, מזכירים את מושג ה"מלחמה הטוטאלית", שהוכנס לשימוש במלחמת העולם הראשונה, ככינוי לצורת מלחמה שבה לא מבחינים בין עורף לחזית, בין אוכלוסיה לוחמת ללא לא לוחמת, ולא בוררים באמצעים. אמנם מדובר בשחרורו של עם משועבד (עם ישראל), אבל גם אנחנו מבקרים עמים משועבדים שבמלחמת השחרור שלהם כל האמצעים כשרים.

הדברים חריפים יותר דווקא משום ש"הלוחם" כאן הוא הקב"ה שיכול לברור לו את האמצעים שבהם הוא ישחרר את עמו. האם לא היה מספיק לפגוע בפרעה, או במנגנון שעסק ישירות בשיעבוד? אז למה היה צריך לפגוע בכל בכורי מצריים? כמו כן במה היה אשם כל העם המצרי? הרי ידוע לנו שבאותה תקופה האוכלוסיה המצרית היתה נתונה תחת שלטונו העריץ של פרעה, רובה אנלפבתית, ולא ידעה כלל על המתרחש, ובוודאי לא יכלה להשפיע על פרעה.

ברור שמבחינתי השאלה הזו אינה מופנית לאלוהים אלא אל הסופר המקראי, והספרות הרבנית היהודית לאורך כל הדורות. האם הם לא חשו אי-נוחות, האם הם לא חשו בדילמה מוסרית כלשהי? אנחנו בימים אלו חשים בדילמה המוסרית האם לפגוע רק בהנהגה ובכוח הלוחם נגדנו או בכל האוכלוסיה. לנו אולי באמת אין ברירה אלא לפגוע גם באוכלוסיה האזרחית, אבל גם זאת גם שאלה של מידתיות.

הקורא בעיון במקרא נאלץ להודות כי ברובד המקראי אין התלבטות רבה בשאלה הנ"ל. מטרת המכות היא קודם כל להוכיח לפרעה ולמצרים "מי הבוס", כלומר מי האלוהים האמיתי שמנהל את העולם, ובשביל מטרה כל-כך חשובה מותר לעשות הכל לדעת המחבר המקראי. אפשר להתנחם בידיעה שבתקופת המקרא אמות המידה המוסריות היו מאד אכזריות אצל כל העמים, לדוגמה חוק "החרם" שבמסגרתו היו הורגים אוכלוסיה שלימה, היה משותף לישראל ולעמים אחרים במזרח הקדום.

במדרשי חז"ל כבר מורגשת כבר התלבטות כלשהי. קודם כל הם מצביעים על כך שמה שה' עשה למצרים היה במסגרת הכלל של "מידה כנגד מידה" – בכוריהם של המצרים נהרגו כעונש על שהם זרקו את ילדי ישראל הבכורים ליאור. מדרש אחר גורס: "רחל בת בנו של תושלח היתה הרה ללדת ורמסה בחומר עם בעלה. ויצא הולד ממעיה ונתערבב בתוך המלבן, וירד מיכאל והעלהו לפני כסא הכבוד. באותו לילה נגזר גזר דין על מצריים" (ספר האגדה).

מדרגה יותר גבוהה של אנושיות מצויה במדרש של חז"ל המספר כיצד אלוהים נוזף במלאכיו, כאשר המצרים הרודפים אחר ישראל טובעים בים: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?"

שאלה אחרת שהעסיקה את חז"ל ואת פרשני ימי הביניים אחריהם כרוכה בכך שלאורך כל מכות מצריים נכתב שאלוהים גרם לפרעה להמשיך להתעקש ולא לוותר למרות כל המכות שניחתו עליו ("ויחזק ה' את לב פרעה, ולא שמע אליהם" – פסוק זה מופיע אחרי כל מכה). למה אלוהים לא ריכך את ליבו של פרעה? הפרשנים שאלו כיצד יתכן שה' מונע מאדם (ואפילו הוא פרעה), את הבחירה החופשית, את היכולת לעשות תשובה? "ואם ה' הקשה את לבו – מה פשעו?" (הרמב"ן). כמובן שזה מזכיר לנו את הקשיית הלב של מנהיגות החמאס שמסרבת להניח את נשקה, שבוע ועוד שבוע בזמן שעמם כל כך סובל.

 

התמודדות ישירה עם הבעיה שהעלינו כאן, ישנה בספר שיריו של אלתרמן "שירי מכות מצריים", אשר בו ישנה התייחסות להפצצות המאסיביות של בנות הברית שהרסו את ערי גרמניה לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה.

משיריו של אלתרמן עולה כי הוא מצדיק את ההפצצות האלו, למרות ההרג וההרס העצום שהן גרמו, כי הוא רואה בעם הגרמני  על רבדיו השונים את האחראי על פשעי המלחמה שביצעה גרמניה הנאצית. למרות זאת הוא מודע לכך שרבים רבים מאלה שניספו וחייהם חרבו, היו חפים מפשע, והוא כואב את זה.

האם אנחנו כאנשים מוסריים יכולים להצדיק את מה שעשינו בעזה? הרי הלב נשבר כשרואים את מחזות הזוועה בטלוויזיה. אך מצד שני - האם לא חזינו ב"התחזקות הלב" שלא תאמן מצד החמאס שלא הותירה לנו ברירה אלא להנחית על עזה מכות אכזריות כל-כך? נראה לי שעל-כך גם לנו מותר להגיד בעקבות אלתרמן: " כי צדיק בדינו השלח/ - אך תמיד, בעוברו שותת,/ הוא משאיר, כמו טעם של מלח,/ את דמעת החפים מחטא." (שירי מכות מצריים).