| אני מבקשת לשתף אתכםן במועקה הקשה איתה חזרתי מהסיור ברואנדה ואוגנדה בסוף השבוע האחרון. יחד עם חברי מוסי רז, כחלק מהמאבק לעצירת הגירוש בכפייה של מבקשי המקלט מישראל, יצאנו למסע בכדי לחשוף בפני הציבור הישראלי, את מחדלי ממשלת ישראל בטיפול במבקשי המקלט ומה עלה בגורלם של אלה שגורשו לרואנדה ואוגנדה. ביקשנו ליצג קול ציבורי ברור שלא מוכן שהעוול הזה ייעשה בשמו, בשמנו. אני מודה שרציתי לקוות שנגיע ונגלה שיש במדינות "השלישיות" תקווה ואופציה לחיים ראויים והוגנים עבור הפליטים. מפגישה לפגישה הבנתי שהמצב אפילו יותר גרוע משחשבתי, וכמה המחאה הציבורית והפרלמנטרית היא חשובה מאין כמוה. בכל פגישה וסיור, נחשפה בפנינו המציאות הקשה: יש ברואנדה כיום יותר מ-170,000 פליטים, כאשר ברי המזל שבהם מצאו מקום במחנות הפליטים. אלו שלא שפר עליהם מזלם עוברים ממקום למקום בחיפוש אחר ביטחון. לעומת הפליטים שהגיעו ממדינות אפריקה השונות ישירות לרואנדה והוכרו כפליטים, המגורשים מישראל הם חסרי מעמד. רק שבעה מהם נותרו שם, השאר, המשיכו במסע הפליטות תוך שכנועים של גורמי השלטון לעבור לאוגנדה. אלה שהשתכנעו להמשיך, מוברחים לגבול עם אוגנדה ונאלצים לשלם את רוב הכסף שקיבלו מישראל כדי לעבור. חלקם נשארו באוגנדה שם פגשנו רבים מהם, וגם הם חסרי מעמד. אנשים שקופים. רבים מהם נאלצים שוב לצאת למסע פליטות, דרך לוב או סודאן הם מנסים להגיע לאירופה, או לשוב לאוגנדה, בתקווה שהפעם יזכו למעמד פליט ולסיכוי לחיים. |
